כאמור גרנו בעיר קורדובה הממוקמת בדיוק באמצע ארגנטינה. יצאנו פעם בשנה לחופש משפחתי לתקופה של שבועיים. בדרך כלל נסענו ל"ים". החוף הקרוב ביותר היה בעיר הקייט MAR DEL PLATA שעל חופי הים האטלנטי. מרחק של 1000 (אלף!!) קילומטר מהבית. בפעם הראשונה שנסענו לשם עם הפיאט 600, אבי טעה בדרך ונכנס לעיר BUENOS AIRES ולכן הנסיעה לקחה... 23 שעות. אבל פרט לשנה זו, היינו נוסעים אמי, אבי, אחותי ואנוכי כ11-13 שעות בנסיעה ישירה ובשמחה רבה. לפעמים הייתה מצטרפת סבתא (אמא של אבא) אך היא נסעה באוטובוס והצטרפה אלינו שם.
החופשה השנתית הייתה הדבר שחיכינו לו כל השנה. לאבא לא היה בנק לעבוד בו, לאמא לא הייתה בית לנקות וכך זכינו אנחנו הילדים לתשומת לב מרבית. פשוט נהניתי מכל רגע. חוף, אוכל, פינוקים ובעיקר התחושה הזאת שפתאום אנחנו "עדיפות ראשונה".
הים תמיד היה קר וסוער אך אהבתי להיכנס, לזרוק כדור גומי כנגד הגלים ולזנק לתפוס אותו בין ערבוביית המים והחול. שיחקתי כדורגל וכדורעף.... פשוט חופש!!
אבי, כעובד בנק, היה רשאי לקבל מלון מוזל וכל שנה היינו נרשמים בציפייה מתי ואיפה מקבלים את "התור" שלנו מ"איגוד עובדי בנק". לאיגודים היה סידור עם כל המלונות והם סידרו את ה"תורים" לעובדים. ידענו שנהיה בחופש בין ה15 לדצמבר ל1 במרץ. היינו מבקשים עדיפות אך בסוף ה"איגוד" קבע.
ערב אחד, לקראת סוף ינואר, בזמן ארוחת הערב (ובזמן פרסומות בטלוויזיה) אבא שלי סיפר לאחותי ולי שהשנה קיבלנו את המחזור השני של פברואר, במלון MERIDIAN חדש לחלוטין, אך לא בMAR DEL PLATA אלה ב MIRAMAR, עיירה קטנה, כ50 קמ דרומית לMARDEL (כינוי של עיר הקייט הראשית). עד כה, לא ממש שינה לי משהו והייתי שמח שזה מתקרב. אז אבא סיפר שסבתא לא תצטרף השנה וזה טיפה העציב אותי כי אהבתי אותה מאוד ובחופשות היא דאגה לצ'ופרים. סה"כ הכל בסדר והמשכנו לצפות בטלוויזיה בזמן שאמא חילקה את הפירות של ארוחת הערב.
"אההה.... אמר אבא שלי. במקרה, פגשתי את מריו לויסמן והם קיבלו את אותם התאריכים וגם ב MIRAMAR אז קבענו שנתאם לבלות ביחד" בום! נפלו השמיים. סוסנה ומריו לויסמן היו זוג עמיתים של אבא בבנק והעובדה שנוסעים להיות ביחד הרסה לי את הכל! אני מכיר את ההורים שלי, וידעתי שהשיחה בין הבני זוג תהיה מעל ההתייחסות "לילדים". מה גם שלזוג לויסמן היה בת בכורה בת 12 (גיל של אחותי) ושני אחים קטנים יותר. אז כבר ראיתי את הסרט שהוריי מבלים עם המבוגרים, אחותי עם הבת והאחים ו... איפה אני, בן 14 (כמעט 15)???. הסתייגתי נמרצות אך לא כל כך עשיתי עניין... העיקר שניסע.
היה קיץ, והייתי כל כך "עסוק" עם כדורגל בשכונה שממש שכחתי מזה למחרת.
ב15 בפברואר יצאנו בסביבות 4:00 בבוקר, הגענו לMIRAMAR בשעות אחרי הצהריים המאוחרות והתמקמנו. המלון היה מעולה. בעדינות ירדתי במעלית ושאלתי האם משפחת לויסמן כבר הגיעה. לשמחתי הודיעו לי שאין משפחה כזו רשומה במלון. טוב, לפחות במלון אנחנו נהיה ארבעתנו לבד.
הלכנו לארוחת הערב ארבעתנו. למחרת נפגשים בחוף עם ה"לויסמנים"
ב16 בפברואר 1973, הגענו לים ופגשנו את משפחת לויסמן... ואני פגשתי את הייצור המדהים ביותר שראיתי מעולם (ועד היום הזה)... את מרטה.
אינני יכול להסביר (וניסיתי בכל השנים האלו) את ההרגשה שחוויתי. בפעם הראשונה והאחרונה... דמות אלוהית, דיבור עדין אך בטוח, ידיים ארוכות ויפות, לחיים אדומים מבושה קלה תמיד והעיניים המעניינות ביותר שראיתי... ירוק, צהוב, תכלת, אפור.... מה זה?
באותו רגע ידעתי שזו תהיה בת זוגתי לחיים.
אי אפשר להסביר מה קרה... אבל היום, בדיוק 49 שנה מאז הכרתי את מרטה, למדתי כבר שיש בחיים דברים שלא ניתנים להסבר, ואולי לא צריך להסבירם בכלל!!
לא יאומן אבל הבחור בן 14 (כמעט 15) התאהב בילדה בת 12... עד היום!
את שארית החופשה ביליתי בניסיון להיות ליד מרטה כמה שניתן... ניסיתי לדבר, להקשיב, להבין ובעיקר.... להרשים.
סוסנה (ז"ל), אמא של מרטה סיכמה יפה את החופשה כשפנתה למרטה ואמרה לה (קצת בצחוק וקצת... בכעס)"בהלוך שיחקת עם בובות..... בחזור את חולמת על בחור. מה קורה לך???"
היום, לפני 49 שנה קרה לי מה שלא קרה לי לעולם. ומאז (פרט לשבועות בודדים שנפרדנו והתחברנו שוב באותה תקופה) אני בוחר כל בוקר להמשיך לאהוב אותך. מרטה.
לא יאומן כי יסופר... מזל-טוב לאהבה!
נ.ב. יצאנו הבוקר לחגוג. היה מקסים! (הקליקו על החצים שבתמונה לעוד תמונות!)
הצפון ירוק, מלא מים ופורח!
