אוגוסט 1964, אני בכיתה א וילד מגניב מזמין אותי למסיבת יום ההולדת שלו במרכז העיר קורדובה.
עד כה סיפור רגיל. מי היה מנחש שזו התחלה של חברות נפלאה שנמשכת כמעט 60 שנה...
זוכר שלבשתי את מיטב בגדיי וגם היו לי נעליים חדשות ומכנס ארוך... אוגוסט, קר, חורף. בדרך אל ביתו, אמי ואני מחפשים מתנה ראויה... ההתרגשות גדולה. אני ילד שגדל בפריפריה והוא... הוא במרכז העיר!!!
מצאנו משחק שהמוכר המליץ כמשחק חדש והכי הכי מעניין... וגם יקר, אבל זה ילד מהעיר! קנינו קופסא ובתוכה משחק קוביות "השוטר והגנב" (אולי זה בישר על העיסוק של חברי בעתיד... :))
הגענו רק ב15 דקות איחור (בארגנטינה המינימום ה"מנומס" הוא 30 דקות) כי לא יכולתי לשאת את ההתרגשות. וואו... עולים במעלית, איזה מגניב!!! והינה הגיעו עוד שישה ילדים וכולנו מתכווצים בסלון ביתו. אמו מספרת לנו בשמחה ובהתפעלות שהוא הזמין 6 חברים אך... שכח להודיע להוריו ו"מפגש" היום הולדת הוא פרי יוזמתו בלבד. האמא מייד מתארגנת בהזמנת פיצות ואנחנו מוציאים את כל החלקים ומשחקים שעות ב"שוטר וגנב".
מאז נוצר ביננו קשר אמיתי, חברי.... פשוט התחברתי והתאהבתי בו במפגש הראשון (תכונה מוכרת אצלי... קליק מיידי!). ויחד צעדנו כל בית ספר היסודי ובית ספר התיכון עד שמשפחתו החליטה לעלות לישראל.
מעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שנשארתי לישון אצלו.
אני מספר תוך כדי שאני רואה בדמיוני את כל התמונות... הגעתי לביתו אחרי הבית ספר ושיחקנו כל אחה"צ.
פתאום הוא מזמין אותי לרדת לרחוב ולהיכנס לחנות תקליטים של הוריו שהייתה אז ממש בבניין מתחת לדירה שלהם... ואז אני רואה את אמו עובדת ותוך כדי מכירה של תקליטים מברכת אותי בחיוך ענק ובחיבוק רך ומלתף (איזה יופי!!!, מרגיש אותו עד עכשיו). אבא שלו גם בחנות ואני, פותח את עיני בהתפעלות...גם מרכז העיר, גם חנות, גם קרוב לבית, גם אימא עובדת... והכל בטבעיות, בכייף...
אמו עוזבת את החנות ועולה עמנו לדירה. היא נגשת למטבח ומתחילה לבשל תוך כדי שהיא חוקרת אותנו על מה שהיה היום בבית ספר. גם מתעניינת במשפחתי ובמעשיי... שיחה מלבבת, קלילה.... ואז נכנס לבית האבא, רוחץ ידיים וניגש לחתוך שומר לסלט... מעולם לא ראיתי שומר עד אז (וגם לא אבא שעוזר במטבח) ואני מנסה לקלוט את כל הדברים החדשים.
הייתי בן 8-9 והם גרו בדירה אחרת מזאת שהכרתי כשנפגשנו לראשונה.
שעת הארוחה. האחיות הקטנות מצטרפות וכולם יושבים סביב השולחן העגול. היי.... אין פה טלוויזיה וכולם משוחחים. כולם משתפים והאימא מנהלת את הדינמיקה באהבה אינסופית ובאווירה נעימה כל כך...
סלט שומר?... פעם ראשונה.... זה דווקא טעים! ומאז, כל שומר מזכיר לי אותו ערב :)
ואז קורה משהו שנשאר חרוט בזיכרוני. עם סיום הארוחה, מביאים קערה מלאת פירות! תפוזים, תפוחים, בננות.. ואני פותח עוד יותר את עיניי. אצלנו בבית, אמי הייתה לוקחת, מקלפת ומחלקת לנו חלקי פרי לכל אחד... ופה ניצבת לפני קערה מלאת כל טוב... בחרתי בבננה כי את התפוחים והתפוזים לא ידעתי לקלף...
איזה אושר ביום אחד!!!
ביחד חווינו הכל, את הילדות, את ההתבגרות, את האהבות הראשונות, את הלימודים, את המבחנים, את תנועת הנוער, את המסיבות ובקיצור הכל, הכל. היינו מבלים שעות של שיחה על כל הנושאים עד השעות הקטנות של הלילה.
זוכר כל כך הרבה אנקדוטות:
כמו כל מבחני מתמטיקה שהייתי פוטר גם לו את המבחן ובתכסיסים מדהימים היינו מוציאים איך שאוכל להעביר לו את התוצאות...
כמו את העזרה שכל אחד נתן לשני כשהיה צריך לסדר מפגש עם בחורה שחשקנו בה.
כמו את הלינות ביחד במחנות של תנועות הנוער בתוך שקי שינה בחום ובקור.
כמו את משחקי הכדורגל במחסני בניין התנועה או במגרשים בקמפוס של התנועה.
כמו את סנדוויץ' עם שניצל שהיינו אוכלים ביחד בימי שבת בבופה (פינס...) של קמפוס התנועה.
כמו כמה משחקים שהוא ליווה אותי כשהתחלתי לשחק כדורגל בקבוצה מקצוענית
כמו, כמו....
אהבתי אותו ואת משפחתו.
ב1975 הם עלו לארץ ואז הקשר נותק. אך לא עבר זמן רב עד שאני הגעתי לישראל.
זכור לי שירדתי האחרון ממטוס אל על ואז פקידי הסוכנות ומשרד הקליטה רשמו אותי, קיבלתי חתיכת קרטון ואליה כתוב "כרטיס טיפול"... אספתי את המזוודה ואז, חושך, גשם, חורף... והוא (עם כמה חברים וסבתא של מרטה) מחכים לי בחוץ. הייתי מאושר.
נסענו לביתו ויחד עמו ומשפחתו עברתי את 10 ימים הראשונים שלי בישראל עד שליווה אותי באוטובוס לחיפה, למעון הסטודנטים של הסוכנות היהודית, כמה ימים לפני תחילת לימודיי בטכניון.
המשכתי להרגיש בביתו כמו בביתי בחודשים הראשונים של שהייתי בארץ עד שלאט לאט התרחקנו.
כל מפגש שלנו ועם משפחתו היה מלווה בהתרגשות וכייף. ידענו, שנינו, שחברות כמו שהייתה לנו, הייתה מיוחדת, מזינה, מחזקת ובלתי נשכחת בתקופה הכי יפה של חיינו.
הקשר מעולם לא נותק אך הקרבה לא חזרה להיות כתמול שילשום. כל אחד מאתנו המשיך בדרכו בישראל. הוא סיים צבא, נסע ללמוד במקסיקו, חזר, התחתן, נולדו ילדים... אני במקביל המשכתי את מסלול החיים.
היינו תמיד בקשר, למרות שלא ממש חווינו דברים משותפים.
ולמרות הכל, הקשר שלי עם אמו המשיך להתקיים. זכור לי שמשך שנים, הייתה לה ולי שיחת עדכון בדרך כשסיימתי את משחק הכדורגל השבועי בווינגייט. גמור פיזית אך תמיד מרוצה מהמשחק, הייתי מתקשר אליה כל יום ששי ומשתתף בתחקיר שלה על כל מה שאני עושה, מרטה, הילדים, ההורים... ומי לא.
הייתי שואל גם אני על משפחתה והיינו מבלים יחד, בטלפון, שעה שלמה של שיחות יפות.
אהבתי אותה, והצטערתי כל כך כשבגיל צעיר נפרדה מהעולם הזה. כן, היא הייתה אמי השנייה.
היה לי קושי אדיר עם מקום עבודתו. לא יכולתי להשלים שחבר שלי משרת בארגון כזה ושמחתי ממש כאשר אחרי עשרות שנים הוא פרש.
לא, ממש לא. הוא ואני כל כך לא דומים. בכל הבט שרק נסתכל, אנחנו שונים. באופי, בתחומי התעניינות, בהשקפת העולם, בדרך לתקשר, בצורת החיים, באמונות ובתכניות.... הכל כל כך שונה. ובכל זאת הקשר הוא חזק.
אנחנו נפגשים בזמן האחרון בים, ועושים כאילו דגים... מוציאים 2-3 דגים כל פעם אך מבלים בשיחה ערה או בשקט חברי 6-10 שעות. וכל פעם נפרדים עם חשק להיפגש שוב!
מעטים הם האנשים שאני מרגיש בטוח איתם. אני יודע בתחושה וגם הוכח במציאות, שכשאני צריך נואשות את הנוכחות של חבר לידי, הוא תמיד שם. ביום או בלילה, בבית או בכל מקום אחר, בלי תירוצים בלי "אבל" הוא שם בשבילי. וזו תחושה מדהימה, מיוחדת, מרגשת.
ואני, ראשית אני מתנצל אם פגעתי בך מתישהו. אני מבטיח לך שגם לי יהיה את הזכות להיות לידך כשרק תרצה.
אני מוקיר אותך חבר. תודה!!!