מפעם לפעם אני מפליג לאזורים נקיים, שקופים, יפים בתוך התודעה שלי. שום דבר מרשים או מיוחד ככלל אך משמעותי עבורי. יותר ויותר אני מוצא את עצמי שקוע במחשבות הקשורות לתחושותיי, הקשורות לרגשותיי, המתאימות לי ואולי רק לי.
אני אוהב את השקט והשלווה המאפשרים לחוש, להרגיש ולחשוב. רגעים קסומים, רגעי אהבה.
המחשבות שאני אתאר בבלוג, הינן צנועות, אישיות, אינטימיות ומתחברות לאמונה שלי איך אני רוצה לחיות את החיים. (חלקכם יחשוב שאיבדתי בורג בדרך או שהחלפתי את עורי כאדם… זה לא ממש מפריע לי)
מחשבות אלו לא מתיימרות להיות כלליות, אוניברסליות ואפילו חשובות. הם לא מתיימרות להיות אמת, ובוודאי לא יהיו מקובלות או מובנות לכולם.
אז למה לכתוב אותם? לא ברור לי למה אני בכלל כותב בבלוג הזה, פרט לעובדה היחידה שזה עושה לי טוב.
סלחו אותי קוראי הבלוג. אני לא חושב עליכם כשאני כותב.
בפוסטים קודמים כתבתי על האגו ששלט בי עד שקילפתי את עצמי לדרגת גרגיר חול, על האי שלמות שהיא שלמות ומאפשרת לפעול מסיבה אחרת, על האהבה שאיננה מתעצמת ללא אנרגיה ועשייה משותפת…
היום בא לי לכתוב על המוות לאחר שהשתתפתי (זום) בהרצאה של המטפלת שלי אריאל, וצפיתי בסרט ששודרו במסגרת קולנוע רוחנית בסינמטק.
זה עשה לי סדר… שאלה:
מה ההפך מחיים?…. מוות? ממש לא.
הייתי ללא חיים תקופות ארוכות מבלי למות. מכיר המון אנשים בכל הגילאים שלא הגדירו מה זה חיים בשבילם ומשוכנעים שהנאה (joy) זה חיים …
ובשביל זה צריך כסף, כבוד, כוח, חברים, פעילות אינטנסיבית, נסיעות ועוד… הייתי שם ואני יודע שזה לא.
אך מה ההפך של מוות?… לידה!
לידה ומוות הן שתי ניגודים שמושכים אחד את השני ומתחברים ביקום למעגל אין סופי.
כל מה שנולד… ימות. וכל מה שמת מאפשר חיים חדשים!
בחברה שלנו, מוות זה אסון, זה סוף, זה סוג של טרור ש״אסור״ לדבר עליו. לא מדברים על המוות בטבעיות וזה מוזר הרי מכל דבר, זה הבטוח ביותר שיקרה לכולנו….
מוות זה ההפך מלידה וחלק מהחיים. כל פרח, כל חיה, כל אדם נולד ומת כחלק מהחיים ובמותו מחזיר חוב מוסרי ליקום כי מוות מאפשר חיים חדשים.
קשה להבין אך עמוק בליבי זה נראה לי ברור מאוד ומתאים לי.
האבל הפיזי והנפשי, שהולכים במסלולים מקביליים לא ניתנים לטשטוש, הם קשים אך חלק מהחיים. על האבל הזה עף אחד לא רוצה לדבר, להבין, להתכונן וזה חבל… כי במוקדם או במאוחר המוות תבוא ואם לא יהיה לנו כיחיד, כזוג, כמשפחה, כקהילה הכנה לאבל אז הכאב יהיה גדול פי כמה.
לנסיעה מתכוננים, לחתונה מתכוננים, לפרישה מתכוננים… ואל המוות לא רוצים לדבר!!! לא אצלי.
אינני מתכוון לקבל את המוות… כי זו פעולה פאסיבית לחלוטין, כמי שמתנהל בתחושה של חוויות באהבה, גם אותה אחווה כך! כשיגיע הזמן, אאמץ אותה בחוויה של אהבה.
ומה בדבר החוויות המשותפות שמעצימות אהבה עליהן דיברתי בפוסט קודם?
לאחר המוות אגיע סוף סוף לאובדן שליטה מוחלט.
אהיה שוטף לכל חוויה שאליה ייקחו אותי. כי אם אני חיי בליבם של מי שאוהב אותי אז תמיד אוכל לחוות איתם כל עוד… זה רצונם. לא תהיה לי יותר שליטה אך אם רק ירצו אהיה שם, בדיוק כמו שאני ואבא שלי חווים יחד את הקפה הראשון כל יום ולכן, בגלל החוויה המשותפת הזאת, אהבתינו מתעצמת….
המוות הוא לא סוף החיים, הוא מצד אחד מקור לחיים חדשים ומצד שני עובדה מבורכת של עובדן שליטה וחיבור עוצמתי יותר ללב של מי שירצה בכך.
כשתגיע. אהיה מוכן… נראה לי 😊
שי בן צור.
https://youtu.be/bAL3CNOKeTQ