זה זה וזהו זה

ביום רביעי שעבר סיימתי את הסיבוב השני של כימו. זה היה אבן דרך שנקבע כי אחריו אפשר לבדוק בעזרת סי טי האם הטיפול עוצר את סחרור הגדילה בו היו הגרורות בשנה האחרונה.

עם הגעת לאבן דרך במצב טוב, לא היתה לי שום תחושה מיוחדת כי ידעתי שהדרך לריפוי היא ארוכה ולא בהכרח קשורה לסיבובי כימו.

מה שכן, נפלה עלי עייפות מטורפת מאז יום רביעי שנמשכת עד היום. כאילו ה״גוף-נפש״ שלי יצאה מאיזון… כאילו הנפש רוצה בהתפתחות מבורכת והגוף תקוע, עייף, שחוק.

האם זה טוב?, רע? מקובל או חריג? אינני יודע.

כמו שלימדה אותי המטפלת שלי לפני שנים רבות,

זה זה וזהו זה!

אז אני עייף פיזי. עייפות שמנסה לגרור גם את הנפש לשם…

ביום חמישי עשיתי סי טי בירושלים.

ביקשתי ממרטה שבשבת לא נעשה כלום. ממש כלום, לא טיול, לא אמא שלי, לא סדר בבית, לא בישולים, לא חברים, לא ילדים… כלום.

מרטה נענתה בחיוב וכך… היינו זוג שעבר שבת בלי עשייה…. רק כלום!

כלום נעים שכזה… 😊

היום קיבלתי הודעה מהרופאה:

״ראיתי כעת את הבדיקה משבוע שעבר והשווינו לבדיקה הקודמת של CT מ-12.2021.

בסה"כ המחלה נראית יציבה, ללא החמרה.

זה שלב בסה"כ מאוד מוקדם לאחר רק 2 קורסים שלCAPTEM. ניראה מאוד מעודד.

ממליצה להמשיך עם הטיפול.״

שמחתי. זה נותן לי זמן להמשיך במסלול שלי. מסלול ההתפתחות והריפוי העצמי.

אני מוקיר לכדוריי הכימו, למדקר, למומחה לתוספי מזון, למרטה, לילדים, ולכל החברים, חלקם במעגל התמיכה הקרוב ביותר וחלקם במעגלים אחרים על העזרה והתמיכה.

אני מוקיר ליקום שנותן לחוות קור, שמש, ים, גשם, רוח, אור, חושך….באהבה והתפעלות.

עייף אך שמח… ממשיכים!

זה זה וזהו זה. תודה.