מאז ותמיד הפוליטיקה עניינה אותי. אהבתי לקרוא, ללמוד, להקשיב ולקחת חלק מכל דיון פוליטי. תמיד בחרתי בעמדה כלשהי והייתי מאלה שמתווכחים בלהט ועם אמוציות. לא נשארתי אגנוסטי בשום סוגיה. בשנות ה90 הייתי שותף לחבורה של תושבי זיכרון יעקוב שהקימה את "זיכרון חופשית" שעיקר מטרתה הייתה לבלום את השתלטות הציבור הדתי על המרחב היישובי. זה הצליח בגדול והתוצאות נראות עד היום. פעמיים סירבתי להיות מס. 2 ברשימות ואולי....קצת פספסתי שלא הלכתי לזה. אבל הייתי במהלך שלב הישרדות, עבודה דרשנית, 3 ילדים... וכל התירוצים הרגילים של אנשים באמצע הדרך.
לפני כחמש שנים זה נגמר. ברגע שהבנתי שהעולם המובל על ידי קפיטליזם חזירי דוהר להשמדתו האקולוגית, ברגע שהבנתי שהמדיה משתלטת על האנושיות וברגע שנפל לי האסימון שתמו הסיכויים להקים מדינה ציונית כמו שתמיד קיוויתי, אז סגרתי את פרק הפוליטיקה. הפסקנו לראות טלוויזיה והפסקתי להתווכח או לדון בכל הנושאים אללו.
הציונות כמו שהאמנתי בה, נגמרה ולא תוכל לשרוד ללא מנהיגות ראויה, ואולי היא בכלל הייתה תנועה גזענית ואכזרית מלכתחילה כמו שמגלים עכשיו המסמכים שנכספים בארכיון הלאומי.
ישראל על 70 שנותיה לא הצליחה לפתור אפילו אחת מכל הסוגיות שלדעתי הם עמודי התווך להמשך קיומה
הקונפליקט היהודי-ערבי בתוך ישראל היא פצצה מתקתקת שלא טופל אף פעם עד היום. כמה עוד תוכל החברה הערבית להמשיך בלי הגדרה עצמית, מחויבת לשיר את התקווה ולהזדהות תחת דגל המגן דויד. מתי תהיה תכנית לאומי שתאפשר גם לערבים בארץ ישראל להשתלב עם חובות וזכויות ברורות, תחת סמלים שמכבדים גם את המיעוטים? באופן פרדוקסלי, אנחנו רואים יותר ויותר ערבים שמכשירים את עצמם כבעלי תואר אוניברסיטאי ושומעים את הכמייה להיות טובים יותר "כדי להצליח, צריכים להיות יותר טובים מהיהודים" משפט ששמעתי הרבה אצל יהודי הגולה.
הקונפליקט בין דתיים-חילוניים הוא אולי המדובר ביותר, אך מעולם לא נעשה תכנית לאומית רצינית להסדיר חובות וזכויות גם כאן. הדמוגרפיה מוכיחה שחלקם בחברה גודל באופן מוגבר ולאף ממשלה לא היו ביצים להתמודד איתם. כבר היום כמעט בלתי אפשרי להקים ממשלה ללא תמיכתם, ולכן אין כמעט סיכוי שמשהו יעשה משהו בנושא.
הקונפליקט בין מזרחיים-אשכנזים מעולם לא טופל בספרי היסטוריה ואזרחות. הנחת היסוד שהוא יפטר לאחר דור או שניים התבדה כלא נכונה. מבחינה דמוקרטית המזרחיים לקחו את המושכות ובכך אנחנו רואים איך החברה הופכת ללבנטינית יותר ומשתלבת עם תרבות המיעוטים ותרבות מזרח התיכון. מי שרצה "מדינה אירופאית" במזרח התיכון יכול לשכוח מזה. אף פעם לא הבנתי למה אי אפשר לנהל דיון על תפקידה של כל קהילה בהקמת המדינה ולהוציא מסמך המגדיר את התרומה של כל עדה במרוצת 70 השנה ובכך לתת לכולם את הכבוד המגיע לה (כן, כן כל עדה תרמה בכבוד, במסירות, ברצון ובעצמה במסגרת האפשרויות).
הקונפליקט בין ישראל והשכנים שלה, הפלסטינאים, לא התקדם לשום מקום. אין מדיניות ברורה, אין מטרות, אין עתיד מוסכם. האם מישהו הסתכל במפה ויכול להסביר לי איך אפשר ליצור רצף פלסטינאי שישמש בסיס למדינה פלסטינאית. אם הולכים לכיוון הזה יהיה צורך לעקור התנחלויות וזה יגמר בדם, מלחמת אחים, מאבק אלים וקשה. האם מישהו חושב שאפשר לצרף את הגדה המערבית לישראל ולתת לערבים הגרים בה תעודת "אפרטהיד"? להיות בישראל בלי זכויות מלאות? הם יסכימו, אנחנו? האם נמשיך בסטטוס קוו ונחכה לרוב ערבי/דתי בישראל בהנחה שנוכל לחיות חיים טובים אז?
האם ישראל היא מדינת רווחה כמו שניסתה להיות ב25 שנות לאחר הקמתה? או מדינה נאו ליברלית איפה שהיחיד גובר על הקבוצתי ומסמל את הכיוון שממשלות הליכוד הובילו (בהפסקות קצרות) משך 45 שנות שילטון? לישראל אין זהות חברתית כלכלית והיא לא ביססה את המבנה שלה לשום כיוון מוגדר. הסטיות הן עצומות אי אפשר להתעלם מתופעת ההיי-טק. 20,000 עשירים חדשים ב2021. כמה זמן יעבור עד שנראה גם בישראל חלוקה בוטה, אכזרית וקשה של עשירים ועניים? משכורת התחלתית של 34,000 שח שמקבל איש הייטק מול 6000 שח של קופאית בסופר.... בלתי נמנע שנראה את ההבדלים האלו בחברה. ישראל יכולה להמשיך לצעוד בחזית תעשיית ההיי-טק אך ללא מנגנוני הגנה, רגולציה, השתלבות ועוד, הניכור והפער החברתי יהרגו את המעט שנשאר במרקם החברתי, בשיוויוניות, בסולידריות, ובהומניות שעדיין קיימת בחברה הישראלית.
כל 5 הנקודות הקודמות הן קשות לפתרון אך לאף ממשלה לא היה עניין (אולי ממשלת רבין בתחומים מסוימים) לפתור אותם. להפך!!! כל ממשלה עלתה לשלטון תוך כדי מניפולציות של הקונפליקטים הנ"ל. חוסר הפתרון מאפשר לפוליטיקאים לשרוד ולקדם את האינטרסים הפרטיים והקהילתיים של כל מגזר ומגזר. אין הפוליטיקאים מעוניינים ליצור יסודות חזקים, ברורים ואמיצים כי החוסר הגדרה שימש ומשמש אותם.
יש שיגידו שכוחנו ובאחדותנו... ומתי רואים את זה? אך ורק באיום חיצוני. אז יש אחדות וגם את זה מנצלים הפוליטיקאים.
גם הצבא הפסיק להיות "כור היתוך" מזמן. כולם עומדים בטור כדי להתקבל למודיעין על כל יחידותיה וזה מה שמציל את מספרי הגיוס. אבל מישהו רואה את מספרי האזרחים הפטורים שנה אחרי שנה? ומה הפילוג החברתי של כל הפטורים? לא, כי את זה הצבא לא מעוניין שנדע
לא, בכלל לא משווה את ישראל עם כל העולם. ייתכן שיש לנו את המטבע החזק בעולם,
את הצבא המתקדם ועוד הרבה מאפיינים שמעמידים אותנו בחזית המדינות המתפתחות.
אבל התמורות החברתיות, בחינוך, בעוני, בסולידריות, בכיבוד החוק, בהתנהגות בכביש ובהתחשבות בזולת הם פרמטרים להתפרקות עליה אני מתייחס.
אומרים לי שאני פסימיסט. טוב, בן אדם שעוזב את הבית למדינה בקצה השני בעולם עם 300 דולר לא יכול להיות פסימיסט!!! פשוט, אני לא רואה עתיד למדינה כפי שהיא.
אני אוהב את ישראל בכל ליבי. המדינה הזו נתנה לי את כל הטוב שבעולם. פה למדתי, פה התפתחתי, פה הקמתי בית ומשפחה ופה אמות. אני אוהב אותך מדינת ישראל, אבל אני דואג מאוד לעתיד ילדיי ונכדיי ולעתידך.