זה היה ב 2010 כשהופיעו מיחושים קלים בצד ימין. הם באו והלכו. כרגיל, לא ממש התייחסנו אך התחלנו בירור אצל רופא המשפחה. אולטרסאונד, גסטרוסקופיה, קולונוסקופיה... בדיקה רדפה בדיקה ללא תוצאות. אז ביקשתי לעבור אולטרסאונד פנימי ללבלב. הזמנתי תור בבית חולים ונאמר שרק בעוד 47 יום יש תור פנוי. אז הלכנו לפרטי וקיבלנו תור לעוד שבועיים. בין לבין התקשרו מבית החולים שיתפנה תור. עשינו ושוב ללא ממצאים חריגים. מרטה התעקשה שנעשה את אותה בדיקה אצל הרופא הפרטי. זה שיש ביום שלישי אחרי הצהריים. הרופא הסביר לנו שראה משהו חשוד והוציא חומר לביופסיה. מרטה ואני הבנו כבר אז שיש בעיה רצינית. מהבדיקה נסענו לטיילת בתל אביב להצטרף לחגיגת הבר מצווה של הבן של בת הדודה מהרצליה. העיניים שלי זלגו רוב הזמן.
למחרת לימדתי בבית ספר (מבואות עירון). היה לי באותו יום עוד שיעור מוצלח ונסעתי הביתה. כשהגעתי הבנתי שמשהו רע קורה. מרטה הושיבה אותי על הספה ואמרה "יש לך סרטן". סכין נכנס דרך החזה עד שהרגשתי אותו יוצא מהגב. אין לתאר את הכאב, את החוסר האונים והעצב.
במקביל לשיעור שלי, מרטה בילתה עם חברה בבית קפה וקיבלה טלפון מהרופא "הביופסיה עוד לא מוכנה, אבל זה סרטן. חפשו רופא מנתח בדחיפות"
לא היה זמן. הרצנו התייעצויות עם כל מי שיכולנו וביום רביעי ישבנו אצל אחד מהמנתחים הטובים בארץ. איש לא ממש נחמד אך החלטי ומאוד בטוח בעצמו. "הממוצע מרגע שמגלים את הסרטן עד למוות הינה 4 חודשים"
"10% מהניתוחים לא מצליחים, אבל אצלי עד עכשיו כולם הצליחו", "אתם יכולים לקבל אותי כמנתח בהרצליה מדיקל סנטר או לקבל את המיטב מהרפואה הציבורית באיכילוב והצוות שלי ידאג לניתוח" הייתי כמו בטראנס, וסמכתי עליו.
מהר מאוד הגיע הביופסיה, זה סרטן אנדוקריני. חרשתי באינטרנט וגיליתי שרק 5% מאלו שעוברים את הניתוח (וויפל, הגדול מנתוחי גוף) שורדים שנה אחת ו רק 2% שנתיים... המנתח הופיע עם אמירה שמלווה אותי עד היום "עזוב סטטיסטיקות, לבן אדם יש שני מספרים, 0% או 100%, אף אחד לא חי 5% או 2%. תתרכז בלהשיג את ה100% והכל יהיה בסדר"
הרופא ביקש לנתח ביום ששי אך לא יכולנו לעמוד בדרישות הבירוקרטיות של הביטוח לכן קבענו ליום שלישי ה 10/06.
ביום ששי נסענו לחיפה לעדכן את הורי. אמי פרצה בבכי שקשה היה להרגיע. אבא, הסתכל אלי עם עיניים לכלוכיות ואמר "בן, הקלפים כבר חולקו. עכשיו קח אחריות ותשחק הכי טוב שאתה יכול עם הקלפים שקיבלת". כל כך מתגעגע לאבא שלי והצורה שהוא ראה את החיים. תמיד בחכמה, בענווה ובעדינות. המשפט הזה מחזיק את אבא שלי חי בתוכי. תודה אבא.
בדרך לחדר ניתוח הביאו לי טופס לחתום. ואז כל הביטחון התערער. אולי היינו צריכים ללכת להתייעצות נוספת, אולי אין לי כלום הרי בבית חולים לא ראו כלום. סירבתי לחתום כי לא האמנתי שהגוף החזק שלי נפגע. חוויתי פחד בפעם הראשונה בחיי. בחדר ניתוח שמו אותי בצד כי אמרתי שלא יגעו בי עד שהמנתח יגיע. וכשהוא הגיע ניהלנו שיחה והשתכנתי. הניתוח עבר בשלום... גידול של 8סמ בלבלב הוסר והסביבה נוקה. החדר בבית חולים היה מוזמן לחודש אבל אחרי 10 ימים הייתי בבית. אחרי חודש בחדר כושר ואז.... האירוע נשכח בתודעה שלי.
חשבתי שזאת הייתה תקלה, תאונה ואני יכול להמשיך את דרכי מבלי להתייחס למסר שבא עם הסרטן. לא הבנתי שהגוף מעביר לי מסר (חתיכת מסר!!!)
המשכתי כרגיל חיים נורמליים, שמחים, מלאים.
ב2013 הגיעו הגרורות לכבד ואז הפנמתי שהגוף מאותת שמשהו לא כשורה. כאילו התעלמתי מהאזהרה הראשונה והגוף לא וויתר. עכשיו כבר אי אפשר להתעלם (האמת, אפשר. מכיר הרבה אנשים שלא מקשיבים לגופם).
מאז שהתחילו הגרורות, חוויתי כאבים יום יומיים. לקחתי אופטלגין כל יום כ4-5 פעמים. מאז לא ישנתי לילה שלם רצוף בגלל הכאבים. 8-10 טיפות הספיקו בהתחלה אבל כל שנה גדל המינון. היום 40 טיפות עדיין לא מספיקות.
הרכבתי נבחרת כדורסל: רופא סיני (אקופונטורה), טיפול פסיכולוגי (כאן ועכשיו), מומחה לתוספי מזון, מרטה (תזונה) ואנוכי.... הקפטן. מעולם לא התייחסתי להצלחת בודדים, כולם היו מחויבים 100% עד היום הזה.
הקפדתי על האוכל, על הביקורים אצל הרופא הסיני, על המפגשים הפסיכולוגיים ועל תוספי המזון, על מדיטציות יום יומיות והתחלתי את חיפוש המי אני. נכון, לפעמים קצת עיגלתי פינות אבל בגדול שמרתי על ה90-10 שמרטה מרשה למטופלים שלה.
הקפדה על האוכל בעיקר הייתה בלתי מוסברת לחברים וחלקם לעגו לי. הם לא הבינו למה נמנעתי ממשולש פיצה בטוני ווספא או סטייק בארנולד ובדרך כלל לא הרגשתי נוח.
גם בתחום הזוגי שילמנו מחיר, איך אמר לי חבר "אתם מסובכים באוכל ולא תמיד אפשר להתחשב" וכך לאט לאט חלק מאותם החברים הפסיקו להזמין אותנו. זה היה עצוב מאוד והעצב מלווה אותנו עד היום.
עברו 11 שנה של חיים משותפים עם הסרטן. כל שנה בדיקה ובכל שנה או שאין שינוי או יש שינוי מינימלי.
כל מדיטציה הייתה רגע קסום. חיבור עם עצמי, חיבור לשקט, לשלווה, לריק.
הבנה שכל אחד ואחת מאיתנו הוא רק גרגיר חול, ללא ממש השפעה על העולם. גרגיר חול שנמצא ביקום רק 60-80 שנה. תייר מזדמן בלי ממש חשיבות.
ואז הגיע 2021 שתפסה אותי מגשים חלום ופותח חלון קפה עם צעירים רבים. וגם הקורונה משתוללת. לילות וימים של סיוט עברו עד שהחלטתי להתחסן לא לפני שקיבלתי את האו-קיי מהרופא האנדוקרינולוג.
באפריל חוויתי התקף כאבים אכזר וחזק. הלכתי למיון באיכילוב ושם, עם דמעות בעיניים, הרופא הודיע לי שהסרטן התפרץ בהסתמך בתוצאות הסי טי. לא יכולנו להאמין. מה השתנה? מה קרה?
מסתבר שהסרטן החביב והקטן הפך להיות עלים וקשה.
ומה גרם להתפרצות הזו???? טוב... סברה שמעולם לא נוכל להוכיח או להכחיש "החיסונים"
ואז, בפעם הראשונה הסכמנו ללכת בדרך הקונבנציונלית, לטיפול עם חומר רדיואקטיבי. 3 הזרקות בהפסקה של חודשיים. העייפות ושחיקת החומר היא נוראית. קשה, קשה.
והטיפול לא יצליח (75% סיכוי אמרו)....
מאז אני בסוג של מדרון. ההמוגלובין שלי נע בין 7-10 כאשר רוב הזמן למטה בסקלה, לפני חודשיים באופן פתאומי הברך ימין התנפחה בגלל "זיהום" בלתי מוסבר. כאבים מטורפים, חוסר יכולת ללכת כ 6 שבועות וצליה קשה עד היום הזה....
לפני חודש שוב כאבים והפעם לבית חולים הדסה (תחנת ביניים בהילל יפה). ושם ביופסיה המראה כמה עלים הסרטן. ועולה בפעם הראשונה ההצעה להתחיל כימותרפיה.
ובכן, אני היום ביום הרביעי של הכימו, מקבל תמיכה מכל הנבחרת שהקמתי 12 שנים אחורה.
אני עייף, סחוט ועצוב. אבל ממשיך כי אם יש סיכוי, אז שווה לי לנסות.
עד לפה, השתלשלות הדברים. אבל מה קרה לי בנפש?. איפה אני?.
שינוי חל בי מאז שהתחלתי ועד היום. הייתי בן אדם מוחצן, מנהיג, אמוציונלי כלפי חוץ, תמיד בשליטה, תמיד חד ולפעמים בוטה מאוד... והודות לסרטן התחלתי להסיר שכבות על גבי שכבות בתודעה שלי. חוויתי תהפוכות נפש קשות, לילות ללא שינה, כאב פיזי ונפשי, רגעי בכי בלתי נשלטים, חושך, עצב והמון בדידות. מי אני?, שאלתי שוב ושוב. בתהליך איטי התגלה לי בן אדם אחר, רגיש, אוהב, מתחשב, מקשיב... התפלאתי כל פעם מחדש,תהליך מדהים.
הצורך לגלות מי אני מבלי להסתתר מאחורי דמויות ופרופילים שיצרתי בחיים ההישרדותיים האלו, מילאה אותי בסיפוק, בשקט ובאהבה. סוף סוף אני יודע יותר טוב מי אני ועד כמה האינטימיות חשובה לי. יש לי כמיה לקרבה, לחיבור, לשקט, לאינטימיות ולאהבה ועדיין אני לא מרגיש פתוח מספיק לספוג אותם בחופשיות. מעטים הם החברים שסובבים אותי ומעטים אלו שהבחינו בשינוי. יש את מרטה והילדים וזהו. לא לא, המסע הזה רחוק מלהסתיים. כל יום, כל שבוע יש משהו חדש, שונה, מרגש... זו רק דרך ואני רק הולך דרכה.
ניהלתי שיחות עם המוות ועם הסבל. מהראשון אני לא מפחד, מהשני כן.
אני משלים בקרוב 63 שנה וכשאני מסתכל אחורה ונזכר, אני מגלה חיים מלאים. הייתי כל מה שרציתי להיות. שיחקתי כדורגל, כדורסל וכל ספורט אפשרי, עליתי לארץ, התקבלתי לטכניון, החלפתי עבודות מרתקות, נשוי באושר, גידלנו ילדים לתפארת, נכדים, הייתי גנן, מכרתי גלידה, מכרתי פרחים והקמתי בית קפה, קפצתי ממטוס, הקמתי בית קלייה והרשימה עוד ארוכה. הסיפוק הוא אינסופי, כי אין משהו שרציתי בעצמה ולא עשיתי. כשהמוות תגיע אהיה מוכן :)
השינוי בתוכי והדרך שאני הולך בו הם כל כך מופלאים שאני מרגיש צורך להוקיר לסרטן בהיותו הטריגר של כל תחושותיי החדשות.
אני מוקיר ומבקש ממנו לחזור לשולחן הדיונים. בבקשה אל תהרוס אותי עכשיו.