וזה הגיע כמו רעם ביום בהיר. פתאום הבנתי את העוצמה של מעשיי.
הייתי בן אדם אמפולסיבי, כזה שתמיד מגיב, שמוכרח להגיב… שחייב להגיב!
תמיד אמרתי שהדם הדרום אמריקאי שלי עם המאפיינים ה״ישראלים״ שסיגלתי הפכו אותי לאיש קשה.
וכך היה, כשדברים לא נראו לי בבית, ציינתי זאת. העלתי את הקול, צעקתי והערתי בבוטות ללא רחמים. כן כן צריך להגיד את זה, היה בי סוג של אלימות כתוצאה מחוסר אונים, תסכול, כעס, פחד וחוסר בגרות.
מרטה ספגה, ילדיי ספגו, הוריי גם.
מי יותר או מי פחות, אצל כולם נשארו שרידים של אותה התנהגות.
לא משנה שהמקרים הללו היו בודדים בים של רצון טוב, של חיבה ושל אהבה.
זה לא משנה כמה אני מצטער ובוודאי שזה לא משנה כל בקשות הסליחה האישית והפומבית שלי.
פגעתי בקרובים אלי מבלי לגעת פיזית מעולם. פגעתי בהם ואני כל כך מצטער…
מעולם לא ניתן למחוק מה שקרה. רק רציתי לבקש לכל אהוביי שוב ושוב… סליחה.