אני ביום ה 10 של הסיבוב השני של הכימו. הסיבוב הזה יותר קשוח והכאבים מרובים.
פעם צד ימין, פעם שמאל. פעם בטן עליונה ופעם תחתונה. פעם סוג של כאב בטן ופעם סתם כל הרצועה...
הכאב מגיע מבלי להודיע... סוג של כאוס בגוף שלי. וכשהוא מגיע... זהו, אי אפשר להתעלם ממנו.
הוא חזק, עצמתי ודורש תשומת לב!
ואז... מגיעים רגעים מוזרים. תסכול ראשוני על זה שלא משנה מה עושים ו/או איפה נמצאים, חייבים להפסיק.
ואז... רצים לספריית המוח לבדוק האם זה אותו הכאב כמו לפני יום, שבוע, שנה... ועושים הערכת עצמה ומשך הקיום.
ואז... מנסים לתאם משכך, לטווח ארוך/קצר, אופיאטי או לא...
ואז... ישנם 20 דקות ולפעמים שעה של חיים עם כאב.
הכאב סוחף את הנפש למטה, לעצב, לתשישות, לדאגה ולכאב הנפש. ואני הופך לאיש "רע", חסר סבלנות, חסר חמלה, חסר תקשורת... פשוט איש שלא כדאי להיות בקרבתו...
הכאב עובר, הנפש חוזרת למסלולה אך... אני קצת יותר עצוב, קצת יותר עייף, קצת יותר מודאג...
אין אדם שיכול לדמיין או להבין את הכאב של האחר. לא את הכאב הפיזי, ולא את הנפשי. פשוט אי אפשר כי לכל אחד ואחת יש את הכאב שלו/ה. אבל מי שחווה כאב גדול יודע שבזמן הכאב אין כל כך מקום למילים ולעשייה.... רק דבר אחד דרוש... חיבוק שקט ורך, חיבוק של אהבה.
בשנה האחרונה לחייו, אבא היה מתלונן על כאבים. "אין לי כוח לקום" היה אומר לי לפעמים... ואני מרוב אטימות הייתי מפציר לו שיקום, ייקח אופטלגין, ויעשה כך או כך.... הוא לא רצה לקבל את הנחייתי, הוא לא רצה לקבל את מילותיי... הוא היה צריך רק... חיבוק... ואני לא הבנתי זאת. סליחה אבא על מאות חיבוקים שלא קיבלת. סליחה.
יום של שמש ודייג עם חבר טוב,
יום של קליית קפה עם חבר אחר.
סוף שבוע מוקף בילדיי.
סוף שבוע עם הנכדה.
אין ספור שיחות עם מרטה...
ואז מאזן החיים מתאזן והכאב מאבד מחשיבותו.
שמחה גדולה... חיים טובים
אהבה.