לפני כשבועיים, מישהו שאל מי מזמין החודש למפגש הקבוע של חברי הקבוצה שמתקיים ביום חמישי האחרון של כל חודש. מרטה ואני מיד הגבנו "אנחנו". אנחנו לא השתתפנו במפגשים כבר שנה והיה לנו חשק לראות את כולם.
הקבוצה מונה 20 חברים ומתוכם 12 היו בגן, ו/או ביסודי ו/או בתיכון ביחד עמי, שמה בעיר קורדובה בארגנטינה.
המפגשים מתקיימים במתכונת יחסית קבועה מעל 10 שנים. בעלי הבית דואגים לכל, אוכל שתייה, עוגות..
באים, אוכלים טוב ולאחר מכן חלק מאתנו משחקים "טרוקו", משחק קלפים והיתר מקשקש, שותה, מבלה... פשוט ערב של כייף גדול.
ביום רביעי חזרנו מתל אביב. אספנו את אמי מחיפה כי ידענו שהיא תעזור לנו עם רחיצת הכלים.
בחמישי עשינו קניות בבוקר ומשעה 11:00 התחלנו לבשל. זה היה עבודת צוות מסונכרנת, רגועה וכיפית. מרטה הכינה 2-3 מנות ואני 2-3 אחרות. עבדנו ביחד תוך כדי שיחה ערבה, כמה ספלי אספרסו ואפילו כוס יין טוב בארוחת צהריים. בשעה 17:00 סיימנו את הכל, כולל עריכת השולחן. הסתכלו אחת לשני וחייכנו בסיפוק ובאהבה. אנחנו אוהבים לבשל כחלק מאירוח בביתנו.
הגיעו כולם (פרט לזוג אחד מסיבות "מוצדקות") וזה היה מאוד מרגש לפגוש כל אחת ואחד.
כן, הרגשתי עד לא מזמן שחלקם אכזבו אותי קצת, חלקם אכזבו אותי הרבה ומיעוט חווה את הקושי של החודשים האחרונים בקשר קרוב. אבל.... התרגשתי עם כל חיבוק ועם כל נשיקה.
קיבלתי שכל אחד עושה את הטוב ביותר, שלכל אחד יש סדר עדיפויות משלו ושכל אחד פועל על פי השקפתו, רצונו ויכולתו. אבל כולם רוצים את הטוב ביותר. מי אני כדי להעביר ביקורת על מישהו/הי? מי אני שיכול להתאכזב כאילו שיש לי ציפיות להתנהגות מסוימת... אני יודע מה ההתנהגות "הנכונה"? מי אני כדי לשפוט ולקטלג אנשים? כל תחושותי המאכזבות נעלמו כבר לפני כמה שבועות (חזרתי לכתוב בקבוצה) וביום חמישי בערב קיבלתי חותמת על שינוי כלשהו שחל אצלי. שינוי של שחרור, חופש ואהבה :).
הייתי שמח מנוכחות כולם, קיבלתי באהבה כל מילה, כל מבט, כל נגיעה... כי כולם אנשים יקרים.
ב3:00 לפנות בוקר, כשמרטה סיימה לסדר את הכל, הרגשנו עייפים מאוד אך מסופקים מהיום כייף שיזמנו, אליו הצטרפו אנשים מדהימים.
רוצה להגיד בקול רם "תודה על שיתוף הפעולה, וסליחה על הביקורת. למדתי ולומד דרככם שיעור נוסף על החיים"
והוקרה מיוחדת לאמי על עזרתה בהכנת האוכל שיצא טעים במיוחד.