בפעם הראשונה בכמעט 46 שנה שאני בארץ, שאין בי את ההתרגשות, המתח, הדאגה והדריכות לפני יום הבחירות.
זו בהחלט לא אדישות! זובהחלט לא פסימיות, תבוסתנות או כל חולי אחר. אני אוהב את המדינה הזאת ואני הייתי רוצה שהעתיד בה יהיה מלא תקווה לדורות הבאים. הייתי נותן הכל שכך יהיה.
אך אינני רואה זאת. כשכולם, ימין ו״שמאל״, קוראים לישראל להיות ״יהודית ודמוקרטית״ אני מאבד את זה.
איך המדינה הזאת יכולה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית???
לפי הסטטיסטיקות יש 7.2 מיליון יהודים בישראל.
לפי אותו המקור יש 7.2 מיליון ערבים בין הים לירדן.
עם נתונים כאלו, איך אפשר לקיים את הסלוגן היפה?
בעבר דגלתי ברעיון של 2 מדינות ל2 עמים. זהו, לדעתי זה ממש בלתי אפשרי. לא השכנים שלנו ולא אנחנו מסוגלים לממש רעיון כזה. זמנו עבר, הוא לא ישים. ואז נשארנו עם כמעט 15 מיליון תושבים בין הירדן לים.
אם נרצה מדינה יהודית (יש מי שיכול להגדיר לי מה זה בכלל?) בלי להיות רוב, אז איפה הדמוקרטיה?
ואם הפוך, נרצה להיות מדינה דמוקרטית אז אין סיכוי שתהיה ״יהודית״. פלונטר של בילבול אליו נשאבים כווולם כי מחפשים קונזנסוס באמירות וכי אנחנו ״אוכלים״ כל דבר שנשמע לא קיצוני, גם בלי להבין את משמעותו.
״יהודית ו דמוקרטית״ היא מעולם לא תהיה אלה אם נמשיך בשליטה על עזה, יהודה ושומרון במשטר צבאי או בסיפוח בלי זכויות לערבים. כך או כך… זה דמוקרטיה? כך או כך, כמה זמן יעבור עד שיהיה דם ברחובות?
כש גנץ ולפיד נחשבים ל״שמאל״ זה ממש מצחיק אותי. מה ״שמאל״ אצלם?
כשכל מה שיש למרץ ולעבודה זה להמשיך לדקלם 2 מדינות ל2 עמים במשך 55 שנה ללא התחדשות כשברור לכולם שהדבר לא ישים (ואולי כבר לא רצוי על ידי הרוב),
כשהמפלגות הערביות עדיין חולמות על ״פלסטין״ בכל השטח.
מה אפשר לצפות?
כשהתנועה בעולם המערבית היא ימינה, כשהציבור הישראלי נע יחד (ואפילו במקומות הראשונים) באותו כיוון, אין אני רואה שום אפשרות לעתיד מבוסס על סלוגן של פיוס ושל דו-קיום.
לדעתי אנחנו חווים את השנים האחרונות של הציונות הליברלית, הההומניסטית, הסובלנית ו הסולידרית כפי שהרצל חזה בזמנו.
החיבור של הציונות הליברלית והיהדות המשיחית מעולם לא התאפשר והם רק חיו אחת ליד השניה בקונפליקט מתמיד. לדעתי הפור נפל והיהדות המשיחית הכריע את הקו.
אינני רואה איך ממשלה כזאת או אחרת מביעה תקווה ואינני מאמין שהדמויות הפועלות יכולות להוביל לעתיד שחוזר לקווי הציונות והיהדות כמו שאימצתי בשנות השבעים. זה אבוד.
נכון, יש שוני עם עולה ממשלה פשיסטית או ממשלת מרכז עם תמיכת השמאל, המסלול והקצב יהיה שונה וייתכן שעל זה שווה להילחם. אך לצערי התוצאה לטווח של כמה שנים איננה שונה.
אינני שופט את העם. יש מי שאמר ש״לכל עם יש את הממשלה המגיעה לו״.
אינני מנבא את העתיד (למי ניתנת הנבואה?), אך מבחינה דמוגרפית, פוליטית, חברתית , פנימית ועולמית אין זה נראה טוב בלשון המעטה.
ישראל לא תהיה מה שחלמתי אך ראבק… איזו חיים טובים אני חי! אוהב אותך ישראל וחבל לי על הכיוון שאת הולכת!
יובל הררי אמר שההיסטוריה מפתיעה בהתפתחויות בלתי צפויות. הלוואי שאני טועה ושיהיה פה הכי טוב לטובת ילדי, נכדיי והדורות הבאים!