חזרנו מיוון וידעתי שצריך לעשות בדיקות. הטיפול הכימותרפי לא ממש הפריע לי אך אין בררה, צריך לבדוק את השפעתו. מיפוי גליום בהדסה וההמתנה לתוצאות.
הרגשתי טוב והעצמי שלי המשיך להיות מחובר לכל רגע נתון אך... יש גם את האני, אותו חלק שנכנס לדריכות, לדאגה, לכוננות!
כמה ימים לאחר הבדיקה, התעוררתי ב2:15 בלילה והלכתי לשירותים ואז, באופן מיקרי לחלוטין שמעתי את הצליל של הודעה נכנסת. מי שולח הודעות באמצע הלילה???? נגשתי לבדוק ואני מגלה שיש פיענוח של ההדמיה. מה עושים? לילה...
פתחתי את המסמך וזהו.... חשכו עיניי... לא הצלחתי להבין את הכל אבל היה ברור שהסרטן החליט לפרוץ את גבולות הכבד כדי להתנחל גם בעצמות השלד.
מאותו רגע ועד הביקור אצל הרופאה שבוע אחרי, הכל מתהפך כמו סוג של מניה-דפרסיה... מצד אחד אני מרגיש מצוין וזה החשוב אבל, לא ניתן להתעלם מהבשורה. לא פשוט.
ואז, הרופאה מקבלת אותנו וניראת שמחה, מתרגשת. הטיפול בכבד מראה תוצאות מעודדות! כן, לא רק שההתפרצות נבלמה, אלה שיש סימנים של הקטנת הגידולים!
כן, יש את העניין השני שצריך עכשיו לטפל ושלא ידוע מתי התפרץ. נפתחה חזית חדשה במסע הזה, עכשיו זה גם השלד.
והרופאה אומרת שצריך תרופה כזאת או אחרת ואני כבר לא מקשיב... הרי אני מרגיש טוב כל כך!
אני מבולבל, בין השלווה והשלמות של הרגשתי לבין החלטה לגבי תרופה חדשה, כזאת שהסבר תופעות הלוואי הן ארוכות ומסובכות בעלון שלה. ואני מבולבל... מה לעשות? להישאר עם התחושות הטובות או לרוץ לקחת תרופה נוספת ולקוות שלא יהיו תופעות לוואי קשות מאוד מאוד.... הסטטיטיקה?... מי כמוני יודע שהסטטיסטיקה לא רלוונטית אצלי.
הרפואה הקונבנציונלית מלאת איומים. אם לא לוקחים את התרופה אז זה יכול להיות אסון, אבל אם לוקחים זה גם יכול להיות אסון....אבל זה באותיות הקטנות. ובין אסון לאסון, מתנדנד מישהו שמרגיש טוב!
בילבול... כן, קשה להחליט. כן, מפחיד... זה החיים!