אושר

ב15 לדצמבר 2021 קראנו לאמבולנס כי לא יכולתי לסבול יותר את הכאבים. לקחו אותי להילל יפה.

קיבלתי משככי כאבים ונעשה לי סי.טי. מהיר כדאי לברר שאין דימום או משהו שדורש טיפול מידי.

מאחר שלא נמצא שום דבר חריג, המשכנו באוטו לירושלים, להדסה אין כרם איפה שהרופאה האנדוקרינית שלי מקבלת. זו הייתה נסיעה בלתי נשכחת, מעולם לא חשבתי שגופי יוכל לסבול כאבים כאלו. לא אנושי. סבל לא אנושי.

הגענו להדסה והמיון היה כמרקחת מלא אנשים. בכיתי, צעקתי, היללתי. נאלצו לתת לי 2 מנות מורפיום וכמה משככים נוספים כדי להרגיע אותי. השעה הייתה כבר מאוחרת והעבירו אותי למחלקה האונקולוגית.

בלילה קיבלתי עוד מורפיום ובבוקר התעוררתי תשוש אך יותר מאושש.

הרופאה שמטפלת בי הגיעה והסבירה לי שהסי.טי. מראה שוב התקדמות מחלה וגידול בממצאים (המחלה = סרטן, ממצאים = גידולים). נעשה עוד בדיקות דם וביופסיה. הכל מתקדם לאט אבל הדברים נעשים.

בהיותנו בחדר התאוששות לאחר הביופסיה, הרופאה הגיעה שוב ודיברה עם שנינו. השעה היית כ 18:00 כשהיא אמרה שההתקף היה חזק מאוד והמדדים שלי הם בתחום המסוכן, ואין סיכוי שהגוף שלי ישרוד עוד התקף כזה, כלו כל הקיצים ולכן היא מציעה להתחיל מחר (יום ששי) בטיפול כימותרפי כבד דרך הווריד. נדמה לי שגם הרופא האונקולוגי (שגישתה למטופלים איננה לטעמנו) נכחה בשיחה.

הוסברו כל תופעות הלוואי, כמו דקלום שלא הקשבתי בכלל . ברגע שהמילה כימו עלתה לאוויר אני התנתקתי. (הרגשתי נדון למוות). נלקחתי בחזרה למחלקה ושם הרופאה האונקולוגית הביאה לי טפסים לחתימה.

אינני יכול להסביר מה חשתי ומה בדיוק קרה ברגעים האלו.

הייתי כנראה מבולבל בגלל המשככים, בגלל הכאב של הביופסיה והבשורה המרה להמשך טיפול.

מרטה ואני הסתכלנו אחד על השניה ולהפך מספר פעמים. לא זכור לי דיבור... פשוט...ללא ו

יקוח, נכנענו. כל מה שדובר בתאוריה בעבר לגבי כימו, נמחק. נכנענו, בשקט, בשלווה כמעט חולנית ובהשלמה מלאה. אין לי (ומסתבר שגם למרטה) הסבר על מה שקרה ברגעים אלו. חתמתי, הסכמתי לקבל את הרעל דרך הווריד בכל ענות חלושה.

נפרדנו בשקט, בחיבוק ארוך כמעט ללא מילים. מרטה נסעה ואני הלכתי לישון. ושוב לא זוכר מה עשיתי אבל נרדמתי עם תחושה של שקט והשלמה. הייתי תשוש ונרדמתי מהר. זה היה יום הכניעה.

חלמתי משהו עם אבי (ז"ל) ובדיוק ב5:00 בבוקר התעוררתי צלול, חד, ער! הייתה לי סוג של הארה, ללא שום ספק, דיון או מחשבה שלפתי את הטלפון וכתבתי מייל לרופאה שלי. אני לא הולך לקבל את הכימו דרך הוריד. לגוף ולנפש שלי יש תעצומות כוח להתמודד עם הבאות. בואי נדבר בבוקר. הרגשתי חזק, הרגשתי שאני יכול.

צלצלתי למרטה ואמרתי לה להגיע. "יש שינוי" אמרתי לה. ב8:00 התחילו לסדר את הסביבה לעירוי וב9:00 הגיע הרופאה האונקולוגית אחראית לפרוצדורה. הסברתי לה את מה שכבר כתבתי לרופאה השנייה והצעתי לה לבצע שוב בדיקות דם הבוקר כצעד מקדים לכל החלטה להמשך (אני כבר החלטתי אך היא דחפה להתחיל מיד). "כל שעה שאתה מבזבז, יכולה להיות קריטית" נאמר על ידה פעם אחר פעם.

"טוב, בית המרקחת נסגר ב11:00 נעשה בדיקות דחופות, אמרה מבלי לתת לזה כל צ'אנס, בינתיים נחכה". היא הייתה כעוסה ויצעה להתייעץ עם הרופאה שלי.

ואז היא חוזרת "שמעו, עם בית מרקחת נסגר, אתם תקבלו את הטיפול הראשון רק ביום ראשון, בזבוז של יומיים וחוץ מזה תדעו שמהמחלקה האונקולוגית לא ניתן להשתחרר בששי ואז תהיו פו עד ראשון" שוב הזהירה/איימה. אוי וואי... נבלה יומיים בבית חולים על חשבון משרד הבריאות...

תוצאות בדיקת הדם הראו שהסכנה חלפה. אמנם תפקודי הכבד משתוללים ואין ספק שהבעיה מחמירה, פרמטרים רבים אחרים ירדו (חלקם דרסטית) ובכך נראה היה שהפאניקה נרגעת. לשמחתנו הייתה בדיקה חשובה שלא נעשתה ונדרשה עוד שעה של המתנה עד לקבלת התוצאה, ובכך בית המרקחת נסגר והכימו בווריד לפחות נידחה עד יום ראשון מבחינתם. בדיקות הדם במוצ"ש ובראשון בבוקר אישרו את המגמה וב 19 בדצמבר שוחררתי מבית החולים.

כעבור שבוע זומנתי למרפאת חוץ לרופאות. לצערי הרופאה שלי לא הייתה ורק הרופאה האונקולוגית נכחה בחדר. היא הייתה עסוקה בחישובים רבים ולאחר כמה דקות הרימה את הראש ומסרה לי מרשם לטיפול כימי מופחת דרך הפה בבית. הסבירה לנו את תופעות הלוואי ובקשה להתחיל בהקדם "כי כל יום קובע ואין הרבה זמן"

אין ספק שהאיומים נשמעים אחרת כשהגוף לא כואב והמפגש הינו במרפאה ולא באישפוז...

לקחנו לעצמנו 3 שבועות לפגוש את הנבחרת שלי ולקבל הסכמה לגבי המשך טיפול. דרך ידיד טוב שהוא רדיאולוג, בדקנו שהגידולים גדלו משמעותית (6סמ, 5סמ ו 3סמ אלה שבחזית הכבד). וכך, הפסיכולוגית ממעלות/רעננה, הרופא המדקר מתלמי אלעזר, הרופאה האלטרנטיבית מרמלה, איש תוספי מזון מרעננה, מרטה ואני הבנו שאין מנוס מהטיפול כימו בגלל אלימות הגידולים (תוצאות הביופסיה אישרו שהגידולים החליפו מוטציה והפכו לאלימים ביותר) וכל אחד הכין תכנית הגנה מתופעות הלוואי פלוס תמיכה בריפוי. הצוות היה מוכן.

ביום חמישי 27/01 התחלתי טיפול כימי 70% דרך הפה. מחזורים של 14 ימים עם כדורים ו14 ימי מנוחה. במקביל אני מקבל שעה וחצי טיפול רוחני לשבוע, 50 כדורי תוספי מזון ליום, פעם בשבועיים דיקור מרופא סיני, פעם בשבועיים דיקור והנחיה בד"ר ניאזוב והאוכל של מרטה ב 5 ארוחות ביום. בלי פשרות בלי חריגות.

את השבועיים הראשונים של טיפול סיימתי ביום חמישי שעבר. ללא תופעות כלשהן.

היום (אתמול בהתחשב בשעה) היה היום השלישי של חופש... ואתמול נסעתי עם מרטה ואמי לים. היה יום כל כך יפה, הרגשתי כל כך אבל כל כך טוב שלא יכולתי להאמין למה שקורה.... אני, שלפני 8 שבועות נכנעתי כי לא ראיתי אפשרות אחרת, אני שלפני 8 שבועות נפרדתי מהחברים המעטים שהתלוו אלי.... אני נמצא בים ומנסה לתפוס את הרגע כולו עד כמה שרק אפשר.... שמש, חול, ים.... ואפילו הדגים הרבים שבתוך הים סירבו להצטרף לתחושה ובכך תרמו לה יותר. אני, שנראה כמו שלד לבוש (15 קילו פחות), אני שצולע בגלל הזיהום בברך, אני נהנה מיום מאושר כל כך. היום היה היום המאושר ביותר שאני זוכר. מרטה ואמי התלוו לי והשלימו תמונה מרגשת כל כך. צחקתי, צחקתי כל כך שאיני יודע איך היה מקום לפה שלי בין 2 האוזניים. צחקתי ובכיתי משמחה.... מאושר.

תודה ענקית לנבחרת שלי, לאמא שלי שתמיד תומכת, לחברים המעטים שאיתי תמיד,

תודה לילדים ולנכדים (דלית, ואיתי הגיעו מארה"ב במיוחד עם 4 הנכדים)

ותודה ענקית לאחת ויחידה שהולכת עמי לאורך כל הדרך, לשותפה לכל החלטה לאישה שאני מעריץ. תודה למרטה.

אינני יודע מה ייקרה מחר. הטיפולים האלו הן מורכבים ובלתי צפויים, אבל אין לזה שום חשיבות.

היום, בפשטות, חוויתי אושר.... ונתתי לו לשטוף את כל גופי כדי שיטען ואת כל נפשי כדי שתמשיך לפרוח.

אושר. כן אושר.

שבוע טוב