top of page

נופל וקם, נופל וקם

הימים האחרונים הינם ימי שקט, תחושות לא טובות, שינה מעורערת, מחשבות לא חיוביות... אני מרגיש את הנפילה. אך, כשמתורגלים יודעים לזהות את התהליך, מאפשרים את הצניחה, נמצאים בה, מרגישים כל מה שמרגישים... ללא התנגדות, ללא פאניקה, ללא כלום. פשוט נמצאים שם, צונחים, נופלים....


מתוך הבור מתעורר הצורך לעשייה וכך, ובהמלצת המטפלת, אני קורא את "אפס מגבלות" של ג'ו ויטלי.

היום קמתי ובתוך האיטיות של הימים האחרונים ניגשתי לאופני ספינינג והתחלתי להתאמן ולתרגל את שיטת ה"הו,אופונופונו".... ביקשתי סליחה לגוף שלי על כל מה שעשיתי לו, ובעיקר על הכעס שלי כי "הוא בגד בי..." האומנם? מי התעלל במי לאורך רוב החיים? מי לא שמר עליו? מי לא הקשיב לו? מי השתיק אותו בעזרת כדורים שניקנו בבתי מרקחת כל פעם שהוא התבטא? מי העמיס מאמץ כי רציתי להיות בכושר או ליהנות מספורט מבלי לתחזק אותו כראוי? מי אכל ללא שליטה והכניס רעל לתוכו? מי התעלם ממנו?...

השתמשתי בך להנאתי, לפי צרכיי, לפי רצונותיי, לפי ראות עיניי בלבד..

טיפלתי במכונית לפי הספר... אך כמה הקדשתי לגופי בזמנו?... עד לרגע שהוא צעק חזק, אולי חזק מדיי, מי יודע?

מאז הצעקה אני מטפל בו אחרת אך מעולם לא הבאתי את תחושותיי של צער, התנצלות, תודה ואהבה עד היום.

ופתאום שאבתי תחושה אדירה של שחרור ושל עוצמה.

תודה גופי, על שרות נאמן בכל השנים האלו. מצטער על היחס שלי אליך, סליחה על כל מה שהוללתי לך עם או בלי כוונה.

אני אוהב אותך!




36 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

אוגוסט 1964, אני בכיתה א וילד מגניב מזמין אותי למסיבת יום ההולדת שלו במרכז העיר קורדובה. עד כה סיפור רגיל. מי היה מנחש שזו התחלה של חברות נפלאה שנמשכת כמעט 60 שנה... זוכר שלבשתי את מיטב בגדיי וגם היו

וזה הגיע כמו רעם ביום בהיר. פתאום הבנתי את העוצמה של מעשיי. הייתי בן אדם אמפולסיבי, כזה שתמיד מגיב, שמוכרח להגיב… שחייב להגיב! תמיד אמרתי שהדם הדרום אמריקאי שלי עם המאפיינים ה״ישראלים״ שסיגלתי הפכו או

   ראה ותוסיף/י תגובה בתחתית העמוד

bottom of page