top of page

מנהרת הזמן - אוקטובר 1975 - הרקע

אני מתחיל סידרת פוסטים על התקופה בה החלטתי לעלות לישראל ועל השנים הראשונים בארץ. זה לא תיעוד היסטורי, כי הרבה פרטים כבר נמחקו מזיכרוני. זה לא תיעוד היסטורי כי חשובים לי הרגשות והתחושות יותר מהפרטים עצמם. זה לא תיעוד היסטורי כי הכל מבוסס על הנרטיב שלי בלבד ועל "הסיפור שבניתי" מתקופה מכוננת זו. ברוכים הבאים לסיפור שלי ותודה שאתם עמי! לכל מי שהיה שותף לדרכי וזוכר פרטים נוספים או שונים, מוזמן/ת להגיב, להוסיף, לתקן ובכלל להצטרף דרך התגובות. תודה לכולם/ן.


קורדובה סוף של 1975

קורדובה היא העיר השנייה בגודלה בארגנטינה, מאופיינת בהיותה עיר “הסטודנטים" על האוניברסיטה הגדולה והמפוארת השוכנת בעיר. בקורדובה התחילו רוב תנועות המחאה, השינוי, המרד והאינטלקטואליות בארגנטינה.

אנחנו בדמוקרטיה לאחר שב 1973 הנציג של פרון, JOSE CAMPORA, זוכה בבחירות חוקיות ונקיות. PERON, אז בגלות נחשב למנהיג של העם וכמובן של התנועה הפרוניסטית הקיימת מאז שנות ה50. CAMPORA מתחיל את כהונתו אחרי 7 שנים של דיקטטורה צבאית עם המון ציפיות לממשלה הוגנת, בלתי משוחדת וצודקת. החלטתה הראשונה של ממשלתו היא לאפשר ל PERON לחזור לארגנטינה ובכך המנהיג המיתולוגי חוזר לארצו ומיד מחליף את CAMPORA ומוכרז נשיא (ללא בחירות) באוקטובר 1973.

האיש, מבוגר ושחוק, נופל מהר מאוד לבלבול ולכאוס כתוצאה מהציפיות הגבוהות ומהלחץ שמפעילים עליו שמאל וימין. ב1 ליולי 1974 הוא פורש עייף ומובס ומשאיר את השלטון לאשתו דאז, ESTELA MARTINEZ DE PERON, אישה ללא יכולת להנהיג אומה בכלל ובפרט בתקופה בה ארגנטינה הייתה שרויה.

ברחוב שורר תאו ובואו. המאבק בין המחתרות השמאלניות וכוחות הפרו-צבאיים נהפכת לברוטלית יותר ויותר וגובהה קורבנות חפים מפשע רבים.

כאוס ומבחינתי פחד, הרבה פחד. קיבלתי הוראות חד משמעיים מהוריי. לא מדברים עם זרים, לא נותנים שם וטלפון, לא מתקרבים לאף אחד שלא מכירים. שורפים את פנקסי הטלפונים והכתובות, לא לוקחים ספרים מתחת ליד ולא מביעים שום דעה באף מקום. לא נפגשים בבתים לשום פעילות אינטלקטואלית, חוזרים הביתה במהרה ומקטינים כל מגע עם כולם.

אנחנו, שבמסגרת התנועה הציונית, היינו לומדים על בורוכוב, מרתה הנקר, כצנלסון ואחרים במסגרת הכשרתינו כמדריכים, נאלצנו לעטוף את הספרים בנייר עטיפה כדי לא להטפס מזוהים עם שום דבר שיש בו המילים שמאל, מרקס, סוציאליזם או אחרות.


ברקע הנ"ל אני הולך לכיתה י"ב בבית ספר היהודי היחידי בקורדובה.


פרק קטן אני רוצה להקדיש לקהילה היהודית. בתחילת שנות ה70 היא היית בשיא פריחתה בכל ארגנטינה ובפרט בקורדובה. הדור הראשון תרם כסף ומאמץ להקים מוסדות מפוארים כדי לטפח את היהדות ולבנות בית לדורות הבאים. הדור השני הקים אימפריה קטנה שכללה בנק חשוב (הבנק הפרטי הראשון בקורדובה), שתי קואופרטיבים כלכליים להלוואות וחיסכון, שני מועדוניי ספורט עם ייצוג בליגה המקומית לכדורסל, אירגוני רווחה, תמיכה ועזרה הדדית. לפחות 4 או 5 בתי כנסת, כשהגדול מבניהם היה במרכז העיר ונראה מפואר וחשוב ועוד, ועוד....

חלק מהמוסדות התחלקו בין אשכנזים וספרדים ואפילו הייתה קהילה גדולה של "לא ציוניים" שהחזיקו גם הם מוסדות רציניים.

כל המוסדות הפיננסים היו ללא בעלות פרטית, הקהילה הייתה בעלת הבית והרווחים חזרו לקהילה. זאת הייתה תקופת הזהב של "הקהילה"


ובנוסף, לנו הצעירים, היו תנועות נוער חזקות. וזה היה כל עולמנו! אני הלכתי לתנועה הגדולה COMITE COORDINADOR DE CENTROS APARTIDARIOS, אולי היתה שייכת לנוער העובד ולומד אך לא זכורה לי שום הזדהות מפורשת עם התנועות בארץ.


היינו ציוניים וכל החזון והרצון היה לעלות לישראל מתישהו. התנועות היו מאורגנות לתפארת. במישור המקומי כמו במישור הלאומי, כולל מוסדות ותת ארגונים שדאגו שהכל יתפקד כמו שצריך. ההיינו מחולקים לשכבות גיל ונפגשנו פורמלית כל ששי אחרי הצהריים המאוחרות (לקבלת שבת) וכל שבת אחרי הצהריים המוקדמות.

המדריכים הכינו פעולות חברתיות, משחקים, שירים, ואינספור דברים כדי להעביר את הזמן ביחד, בחיבור, באהבה למרות הקושי והיופי המובנה בהיותנו צעירים, רבים, שונים וברדקיסטים..... זה היה כל כך טוב... התנועה, התחושה הקולקטיבית הזאת הייתה הדבר החשוב ביותר באותם הימים.

שכבות הגיל התחילו כבר בגיל 6 והמשיכו עד ל 16-17 איפה שהפכנו למדריכים של השכבות הבאות.


ואז זה קרה. מבוגרים ממני יוכלו להצביע על עובדות ומהלכים, אני לא ידעתי כלום אך יום אחד, שני שליש מתנועות הנוער התפצלו מהמקור והקימו תנועת נוער חדשה. LASS בקורדובה

מספר ענק של חברי כיתה עוברים ביום אחד לבית ספר לא יהודי ונעלמים מהכיתה שלנו.

ההפתעה הייתה גמורה והכאב לא ניתן לתיאור. רוב ה"אליתה" של השכבה עברה כתובת והעולם המושלם שלי, נעלם.


זה קרה ב1973-74 (לא יכול לדייק) ואני מניח שהסדר והארגון ששרר בתנועה בתוספת הנאמנות והגיבוש הפנימי הפכו את אירגוני הקהילה למטרת חיבור בעיניי תנועות השמאל הלאומיות שבעזרת חלק נכבד ממנהיגי הקהילה הצעירים ביצעו מהלך מהיר ומכונן. הקהילה לא תחזור להיות מה שהייתה לעולם.


הייתה זאת תקופה של, יריות, פיצוצים, התקפות והתקפות נגד. עם ממשלה שלא משלה ואם שמאל וימין שמזמינים שוב השתלטות הצבא על מוסדותיה החוקיים של ארגנטינה.

ובכך ב 29/03/76 הצבא לוקחת את השלטון ומתחילים 7 שנים "מלוכלכים" בהיסטוריה של ארגנטינה. יותר מ30000 נעלמים, עינויים, אונס ומעשים בלתי אנושיים של משטר שעשה כל מה שביכולתו להביס את רצון העם.


ובחזרה לסיפור הקטן שלי. בסוף אוקטובר 75, אני צריך להתחיל לחשוב מה יהיה עתידי עם גמר התיכון.

בדיוק בספטמבר באותה שנה, הממשלה משנה את חוק הגיוס בארגנטינה ובמקום חובה לשרת שנה בצבא בגיל 20, החובה עוברת לגיל 18. כך שבמקרה והייתי נשאר בארגנטינה, עלי היה להתגייס באפריל הקרוב.

בדיוק אם תום הפעילות הספורטיבית לקראת סוף השנה, אני מקבל זימון להתחיל להתאמן פורמלית (עד עכשיו זה היה על בסיס צורך ומקום פנוי) בקבוצת הבוגרים של אנסטיטוטו (קבוצה בה שיחקתי כדורגל מאז היותי ילד)

בדיוק, באותה תקופה, כתלמיד מצטיין של הבית ספר, אני מקבל פנייה מהסוכנות היהודית המזמינה אותי להמשיך את לימודיי האקדמיים בישראל.


נער בן 17, מוצלח אך מפוחד ביותר נמצא על פרשת דרכים. מה עושים?







52 צפיות5 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

חבר... זה חבר וזהו זה

אוגוסט 1964, אני בכיתה א וילד מגניב מזמין אותי למסיבת יום ההולדת שלו במרכז העיר קורדובה. עד כה סיפור רגיל. מי היה מנחש שזו התחלה של חברות נפלאה שנמשכת כמעט 60 שנה... זוכר שלבשתי את מיטב בגדיי וגם היו

   ראה ותוסיף/י תגובה בתחתית העמוד

bottom of page