top of page

מנהרת הזמן - אוקטובר 1975 - הוריי

עודכן: 15 בפבר׳ 2022

זה אולי הפוסט הקשה מכולם. לדבר על אבא (ז"ל) ועל אמא בת ה86 ממקום של אהבה וחמלה אך גם ביקורתיות שאיננה פשוטה לי (ולאף אחד אני מניח).


אז נתחיל מהסוף. אבא ואימא הם אנשים מדהימים שנתנו לי את הכל בילדותי ובשנים שלאחר מכן.

למרות שהיינו משפחה ממעמד בינוני נמוך עם קשיים כלכליים ומכשולים רבים, מעולם לא היה חסר לי כלום. גג משפחתי, אוכל, בגדים נקיים ויפים לכל אירוע, חופש, תמיכה, וכל דבר שנזקקתי לו. הייתה לי ילדות מאושרת הרבה הודות להם. לא הגבילו אותי בכלום, הלכתי בגיל 7 למגרשי כדורגל לבד, שיחקתי עם ילדי השכונה ללא שום מגבלה, יצאתי עם חברים וחברות מתי וכמה שרציתי.

כן, כן לכל זה היה רק "מחיר" אחד. הייתי צריך ונדרשתי להצטיין בלימודים, בספורט ובכל דבר.

הוריי ראו בי "פוטנציאל" להצלחה וזה היה להם חשוב ביותר. ציון של 85% לא סיפק אותם והדרישה הייתה תמיד: 100% בכל דבר.

זה ממש לא היה קשה לי ונראה לי "דיל טוב". הבאתי מאיות בקלות (למדתי בקלות וגם פיתחתי מיומנות להעתיק במבחנים), הגעתי להישגים ספורטיביים וממש לא היה לי אכפת לתת נשיקות לכל הדודים במפגשים המשפחתיים. תמורת כל זה, קיבלתי חופש.

כשהייתי חוזר מבית ספר, ארוחה חמה היתה מחכה לי תמיד. נאלצתי לעזור או בייבוש הכלים או בהבאת דליי מים לספונג'ה שאמי עשתה כל יום אחרי האוכל, עשיתי שעורי בית (הרוב כבר עשיתי בבית הספר או באוטובוס) וזהו ההייתי חופשי לצאת ולבלות עם חברים או להסתגר בחדר ולשחק לבד כפי העדפתי, עד 8 בערב שהיה שעת מפגש של כולנו לארוחת ערב. כמה שעות בלי צורך להודיע איפה אני, עם מי ומה אני עושה!!!

ארוחת הערב הייתה מול הטלוויזיה והיה אסור לעשות רעש. אכלנו בשקט מתפלאים מהידע של האנשים ב ODOL PREGUNTA (תכנית טריוויה) או צחקנים מקטעים של LA TUERCA O TELECOMICOS (תכניות בידור).

חוויתי בית הרמוני והורים תומכים. היה לי כייף.

אבל, למה תמיד יש אבל?, הוריי דאגו לילד השחום עם עיניים הכחולות, לילד המוכשר, לילד החכם והסקרן. אבל הוריי, כמו הרבה הורים אחרים מדור הפוסט מלחמה במעמד החברתי הזה, היו אנשים מוגבלים מאוד רגשי סוג של נכות רגשית כי על תחושות לא מדברים. מעולם לא למדתי לחלוק עמם את הפחדים שלי, את העצב או השמחה שבלב, את הרגשות העמוקים שחוויתי כילד. זה היה תחום סתום, אין נכנס, אין יוצא. פשוט איננו.

זכורים לי אינסוף לילות שהוריי נכנסו לחדר לפני השינה כדי לשאול אם אני מוכן למבחן של מחרת היום, אם עברתי על החומר, אם הספקתי לקרוא כל הפרקים. מעולם לא נכנסו לחדר לחיבוק וסתם להתעניין איך אני מרגיש. לא זוכר את עצמי בוכה בזרועות אימא, והאמת לא זוכר את עצמי בזרועותיה בכלל. הוריי תמיד ראו את העטיפה, ולא את התוכן.


קיבלתי את הטוב ביותר בהמון אהבה. נתנו כל מה שהם יכלו וידעו לתת ועל כך הוקיר אותם כל חיי.

התחום הרגשי היה חסום להם... לי.


לא הייתי מודע להיבט הרגשי והיה נראה לי שהוא לא חשוב ולא חסר עד שהבנתי שאין וואקום.... והכל מתמלא!


כשפניתי אליכם בגיל 17 וסיפרתי שאני חושב לעלות ארצה, כמעט שלא התנהל דיון (הוריי סיפרו לי לאחר המון שנים שהם היו בפאניקה מהמצב בארגנטינה והתייעצו עם כמה אנשים - לא ידעתי כמובן).

באופן מידי הוריי אמרו "סרחיו החליט לעלות לישראל" ואמי התחילה לדאוג לכל מה שצריך מבחינת ניירת, אישורים, בגדים, תוך כדי שמודיעה בגאווה על "החלטתי". נשארתי בלי שיחה, בלי דיון, בלי מקום לשפוך את תחושותיי.

זה קרה בסוף אוקטובר.... ומאותו יום, בכיתי כמעט כל יום עד לתאריך המיועד. לא היה לילה בלי תהיות, ערעורים, פחד, בדידות ולפעמים בכי.... מצב זה נשאר ביני לבין עצמי.

ביום הייתי גיבור, בערב נער מפוחד ובוכה. לא ידעתי מה עושים עם רגשות עזים כל כך.


אמא, אבא, אוהב אתכם בכל ליבי!









85 צפיות9 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

חבר... זה חבר וזהו זה

אוגוסט 1964, אני בכיתה א וילד מגניב מזמין אותי למסיבת יום ההולדת שלו במרכז העיר קורדובה. עד כה סיפור רגיל. מי היה מנחש שזו התחלה של חברות נפלאה שנמשכת כמעט 60 שנה... זוכר שלבשתי את מיטב בגדיי וגם היו

9 Comments


סרחיו, חבר ילדות יקר,

הכתיבה שלך מסקרנת ומרגשת וגורמת לי לשאול את עצמי שאלות: רגע, איך היה אצלי?

וכמוך אני שם לב שאף פעם לא דיברתי עם ההורים שלי על רגשות. לגבי הלימודים הם סמכו עלי לגמרי, לא זוכר שהם היו מודעים מתי הייתי לפני מבחן (אני מניח שעם 5 ילדים קשה לעקוב אחרי המבחנים של כולם :-)). והם ראו את השעות שהשקעתי אחרי הצהריים כדי לשנן את החומר מפחד שלמחרת המורה יקרא בשמי ואצטרך לדקלם את מה שהיינו אמורים לשנן. בהתחלה ניסיתי להיות מוכן בכל השיעורים. בהמשך החלטתי שזה בלתי אפשרי והתחלתי לקחת "סיכון" בחלק מהמקצועות וגיליתי להפתעתי שברגע שיש לך שם של תלמיד מצטיין (כמוך, כמוני) גם כאשר אתה נתפס לא מוכן המורה נותן לך ציון בסדר למרות…

Like
Replying to

ריקרדו היקר. שמח שזה עוזר ואכן, אני בטוח שליהי זוכה לאבא ש״אפשר לדבר עמו על הכל…״ ובעיקר שיש בינכם את האינטימיות הכל כך חשובה לילדים… את תרגילי החשבון היא תלמד בכל מקרה… לפתוח את הלב ולמצוא שותף לשיחה אינטימית זה לא מובן מאליו. תשקיע… היא תעריך כל חייה… 😊😘

Like

אגב , נזכרתי גם איך היה מרשים אותי שהוריך , בתזמון מושלם , היו לוקחים שכטה מאותה סיגריה ומעשנים אותה יחדיו ; בעיני זה היה משהו מיוחד, אצילי וייחודי ...

מסתבר שאתה אהבת דברים שקוראים "אצלי" ואני אלו שקוראים "אצלך", ככה זה בחיים עם הדשא של השכן ...

דבר אחד נוסף שאמרת לי לאחרונה מהדהד עדיין בין אוזני וקשור לכך שספרת לי עד כמה אני הייתי קמצן ... שמח בחלקי שאבדתי את התכונה הלא מחמיאה הזאת ומזמן ....

Like
Replying to

כן, הרבה אהבה שררה ביניהם ומעולם לא הסתירו זאת. גם התחבקו והתנשקו וזה היה דיי נדיר לזוגות אז…

Like

סרחיו יקר ....

וואוווו !!!

עברה לי צמרמורת בכל הגוף ..


זוכר היטב את ביתכם ה"פיזי" ב-Barrio Ayacucho , את השכונה ואהבתי מאוד להתארח אצלכם ושאתה תבוא אליי ...

זוכר את אבא שלך נרדם רק כאשר מסתיימים שידורי הטלויזיה וקם מוקדם בבוקר להכין את ה-Cafe con leche והלחם שהיה נטבל בתוכו , אז הסיגריה הראשונה היתה נדלקת ומכונית ה-Torino המשובחת מתחילה לחמם את המנוע בתוך החניה תוך השמעת רעשי המנוע הצרודים והאופייניים שלה ... אמך תמיד מנומסת ונעימה , שואלת שאלות וגם מקשיבה , אחותך תעלומה , פחות יצא לי להכירה. זוכר שאביך היה גם הוא ספורטאי מחונן בכדורגל ובכדורסל " la gacela", היינו צוחקים אבל עם חרדת קודש ; אולי זכור לי שראיתי תמונות שלו בבגדי ספורט עושה "צעד…

Like
Replying to

נעשה זאת בהזדמנות הראשונה , כבר ביום ראשון הקרוב ...

Like

אתה מספר על הילדות שלך ובחלקים גדולים מהסיפור, אתה מספר על הילדות של "כולנו", כל החברים שלך לכיתה, לתנועה, שאני אחת מהם. אתה ממש כשרוני בכתיבה, ממש מעביר אוירה, רגשות, תקופה בצורה נפלאה. מעביר אותי לאותה תקופה.

תודה סרחיו 💖

Like
Replying to

תודה דורי. שמח שמה שאני כותב משמש עוד משהי...

כן, זו הייתה ילדות מופלאה לכולנו.

בטוח שלא אדייק בכל הפרטים אבל בשבילי "הטעם של כריך "מילנסה" ושייק בננה" מהקיוסק שעל ה "קניאדה" הוא יותר חשוב. ועם אני מצליח גם להעביר אותו.... דיינו.

תודה ושוב תודה

Like

   ראה ותוסיף/י תגובה בתחתית העמוד

bottom of page