מנהרת הזמן - אוקטובר 1975 - הוריי
עודכן: 15 בפבר׳ 2022
זה אולי הפוסט הקשה מכולם. לדבר על אבא (ז"ל) ועל אמא בת ה86 ממקום של אהבה וחמלה אך גם ביקורתיות שאיננה פשוטה לי (ולאף אחד אני מניח).
אז נתחיל מהסוף. אבא ואימא הם אנשים מדהימים שנתנו לי את הכל בילדותי ובשנים שלאחר מכן.
למרות שהיינו משפחה ממעמד בינוני נמוך עם קשיים כלכליים ומכשולים רבים, מעולם לא היה חסר לי כלום. גג משפחתי, אוכל, בגדים נקיים ויפים לכל אירוע, חופש, תמיכה, וכל דבר שנזקקתי לו. הייתה לי ילדות מאושרת הרבה הודות להם. לא הגבילו אותי בכלום, הלכתי בגיל 7 למגרשי כדורגל לבד, שיחקתי עם ילדי השכונה ללא שום מגבלה, יצאתי עם חברים וחברות מתי וכמה שרציתי.
כן, כן לכל זה היה רק "מחיר" אחד. הייתי צריך ונדרשתי להצטיין בלימודים, בספורט ובכל דבר.
הוריי ראו בי "פוטנציאל" להצלחה וזה היה להם חשוב ביותר. ציון של 85% לא סיפק אותם והדרישה הייתה תמיד: 100% בכל דבר.
זה ממש לא היה קשה לי ונראה לי "דיל טוב". הבאתי מאיות בקלות (למדתי בקלות וגם פיתחתי מיומנות להעתיק במבחנים), הגעתי להישגים ספורטיביים וממש לא היה לי אכפת לתת נשיקות לכל הדודים במפגשים המשפחתיים. תמורת כל זה, קיבלתי חופש.
כשהייתי חוזר מבית ספר, ארוחה חמה היתה מחכה לי תמיד. נאלצתי לעזור או בייבוש הכלים או בהבאת דליי מים לספונג'ה שאמי עשתה כל יום אחרי האוכל, עשיתי שעורי בית (הרוב כבר עשיתי בבית הספר או באוטובוס) וזהו ההייתי חופשי לצאת ולבלות עם חברים או להסתגר בחדר ולשחק לבד כפי העדפתי, עד 8 בערב שהיה שעת מפגש של כולנו לארוחת ערב. כמה שעות בלי צורך להודיע איפה אני, עם מי ומה אני עושה!!!
ארוחת הערב הייתה מול הטלוויזיה והיה אסור לעשות רעש. אכלנו בשקט מתפלאים מהידע של האנשים ב ODOL PREGUNTA (תכנית טריוויה) או צחקנים מקטעים של LA TUERCA O TELECOMICOS (תכניות בידור).
חוויתי בית הרמוני והורים תומכים. היה לי כייף.
אבל, למה תמיד יש אבל?, הוריי דאגו לילד השחום עם עיניים הכחולות, לילד המוכשר, לילד החכם והסקרן. אבל הוריי, כמו הרבה הורים אחרים מדור הפוסט מלחמה במעמד החברתי הזה, היו אנשים מוגבלים מאוד רגשי סוג של נכות רגשית כי על תחושות לא מדברים. מעולם לא למדתי לחלוק עמם את הפחדים שלי, את העצב או השמחה שבלב, את הרגשות העמוקים שחוויתי כילד. זה היה תחום סתום, אין נכנס, אין יוצא. פשוט איננו.
זכורים לי אינסוף לילות שהוריי נכנסו לחדר לפני השינה כדי לשאול אם אני מוכן למבחן של מחרת היום, אם עברתי על החומר, אם הספקתי לקרוא כל הפרקים. מעולם לא נכנסו לחדר לחיבוק וסתם להתעניין איך אני מרגיש. לא זוכר את עצמי בוכה בזרועות אימא, והאמת לא זוכר את עצמי בזרועותיה בכלל. הוריי תמיד ראו את העטיפה, ולא את התוכן.
קיבלתי את הטוב ביותר בהמון אהבה. נתנו כל מה שהם יכלו וידעו לתת ועל כך הוקיר אותם כל חיי.
התחום הרגשי היה חסום להם... לי.
לא הייתי מודע להיבט הרגשי והיה נראה לי שהוא לא חשוב ולא חסר עד שהבנתי שאין וואקום.... והכל מתמלא!
כשפניתי אליכם בגיל 17 וסיפרתי שאני חושב לעלות ארצה, כמעט שלא התנהל דיון (הוריי סיפרו לי לאחר המון שנים שהם היו בפאניקה מהמצב בארגנטינה והתייעצו עם כמה אנשים - לא ידעתי כמובן).
באופן מידי הוריי אמרו "סרחיו החליט לעלות לישראל" ואמי התחילה לדאוג לכל מה שצריך מבחינת ניירת, אישורים, בגדים, תוך כדי שמודיעה בגאווה על "החלטתי". נשארתי בלי שיחה, בלי דיון, בלי מקום לשפוך את תחושותיי.
זה קרה בסוף אוקטובר.... ומאותו יום, בכיתי כמעט כל יום עד לתאריך המיועד. לא היה לילה בלי תהיות, ערעורים, פחד, בדידות ולפעמים בכי.... מצב זה נשאר ביני לבין עצמי.
ביום הייתי גיבור, בערב נער מפוחד ובוכה. לא ידעתי מה עושים עם רגשות עזים כל כך.
אמא, אבא, אוהב אתכם בכל ליבי!