יש ימים כאלה...

"לכל אחד יש ימים כאלה, כשבלב קצת מעונן, ומצב הרוח סגרירי. ימים שבהם אתה לא מרגיש ממש כמו נסיך, ואת מביטה במראה ולא רואה שם שום נסיכה. מה לעשות? מה לעשות?" (יש גם ימים כאלה של טרבור גריב בראדלי)

כעסתי על מרטה, כעסתי על אימא שלי, כעסתי על הילדים, על החברים, על הכלבים של השכנים... על כולם.

כאשר אין סיבה שאכעס על מרטה, על אימא, על הילדים... על אף אחד.

פשוט רק כועס על עצמי...

אולי זה העייפות, על תחושת הגוף החלשה, על חוסר האונים לא להיות מה חשבתי שאהיה, על הבדידות, על הלילות ללא שינה, על שהדרך שאני הולך בה נהפך היום, רק היום, לקשה במיוחד.

אולי זה שמחר יום ההולדת שלי. מאז ומתמיד לא אהבתי את ימי ההולדת שלי. למה? לא זוכר.

אולי כי הייתי הראשון ש"חוגג" יום הולדת בבת הספר (שנת הלימודים תמיד התחילה בין 15-20 במרץ) והתביישתי, אולי כי אף פעם לא חוויתי את תחושת המלך כי תמיד "חגגנו" את היום הולדת שלי ביחד עם זה של אימא (23.03), אולי כי התאכזבתי כילד קטן כי תמיד רציתי אלבום תמונות של שחקני כדורגל (או דברים דומים) אך קיבלתי ספר או כל דבר "רציני" אחר ("שימושי"), או אולי כי אינני מבין למה צריך לברך, לנשק, לאחל, לשמוח... רק ביום אחד של השנה.

אולי כי נראה לי מאולץ כל הברכות האלו שמגיעות מאנשים שלא ראיתי או פגשתי מאז היום הולדת הקודם...

הכעס הפך לעצב והשתלב עם הכאבים של הימים האחרונים ואולי זה תוצאה של הסיבוב החדש של כימו שרק התחיל אתמול.

"מילא שיהיו ימים כאלה,

יש רעים יותר מאלה,

וזה לא כל כך נורא.

מילא, שיהיו ימים כאלה,

יש טובים יותר מאלה,

הם יבואו חזרה"

" אף על פי שבינינו מפעם לפעם,

נדמה שאיבדנו כל טעם,

ואין לזה סוף.

בכל זאת, מזל שהשמש זורחת,

וטוב שאנחנו ביחד."

(יהודית רביץ)