יום כיפור, מוות.
עברנו את יום כיפור.
לא, אינני צם,
אך לא כמו בעבר הרחוק,
העדפתי להישאר בבית, עם מרטה, עם אמי
וליהנות משקט, משלווה, ממחשבות ותחושות.
יום מיוחד בכל אופן.
תקופה של בדיקות דם,
עם תוצאות לא הכי טובות שיש
הדמיה עם המתנה לפיענוח.
בעבר תקופת הבדיקות הטריפה אותי.
ההמתנה מורטת עצבים, הציפיות והאכזבות.
לא עוד. לא זקוק להם,
הגוף מרגיש, הגוף מסמן לי
איפה אני.
ואז צצה לי השאלה
"נניח שהיו אומרים שאמות בוודאות בעוד חודש,
מה הייתי עושה שונה?
טיפול:
אני מרגיש מוגן ומטופל.
המדיטציות, הדיקור, האוכל, השיחות, התוספים...
לא, אינני חושב שהייתי מוותר או מוסיף משהו.
אולי הייתי טועם איזה גלידה טובה לאחר 12 שנה :)
הגשמה אישית:
איש מאושר ושלם אני
עשיתי כל מה שרציתי בחיי.
ממשתי את כל חלומותיי
שאולי היו צנועים מההתחלה.
לא חסר לי להגשים כלום,
הגעתי לפסגות אישיות שנתנו לי אינסוף סיפוק.
מקצועית, משפחתית, חברתית ובעיקר אישית,
לא הייתי משנה כלום עכשיו...
משפחה:
צר לי מאוד על הליכתו של אבי,
ולעת זקנה גם הנתק עם אחותי מדגדג
אבל, איזו משפחה יש לי!!!!
אמי ממשיכה את דרכה בגיל 86,
על מרטה אכתוב בהמשך
הילדים ממלאים אותי סיפוק בכל יום מחדש.
הם פשוט מיוחדים ומדהימים.
אנשי עשייה ובעיקר, אנשי אהבה!
כמוכן, בחרו בבני ובת זוג שלא נופלים מהם
ביושר, באיכות ובכל פרמטר רלוונטי.
סמכתי על ילדיי כל החיים
והיום יותר מתמיד!
יש 6 נכדים כרגע (ויהיו עוד) חמודים
שגדלים בסביבה אוהבת ותומכת
ולכן ברור לי שיהיו אנשי הטוב,
אנשי האהבה גם.
התמזל מזלנו ועל כך אני מלא הוקרה ליקום,
למרטה ולילדים עצמם שניצלו את כל מה שהצלחנו לתת
כדי לבחור את מסלולם בחיים.
אהבה:
אני חי (ואמות) ליד אהבת חיי.
אין בעולם, דבר דומה
מבחינת אותה אהבה שאני חש כל בוקר
מאותה שמחה שאני חש כל ערב,
מאותה התפעלות שאני חש כל יום.
עשינו דרך ארוכה יחד,
התגברנו על אינסוף מכשולים,
נאבקנו על אותם העקרונות,
חלקנו כאב, פחד, עצב.
חלקנו שמחה, אושר, אהבה.
חלקנו, שיתפנו, חיברנו...
רק כך להמשיך!
כללי:
הגעתי לארץ עם 300$,
זוכר את הערבים של רעב כשלא היה כלום במקרר, אך
מאז מרטה ואני בנינו את החוסן הכלכלי הקטן שלנו
אוטו, דירה, חסכונות לזקנה, טיולים, פינוקים...
מה עוד צריך?
אני שמח כל כך שלא בזבזתי שנים בעבודות שלא אהבתי
רק כי "אין ברירה"
אני שמח שלא מכרתי את הזמן שלי תמורת כסף
רק כי "אין ברירה"
אני שמח שהגעתי לרמה תודעתית להבין ש"תמיד יש ברירה"
ושלא היה הצדקה בעולם לעשות מה שלא אהבתי לעשות!
חברים:
למדתי הרבה שיעורים לאורך כל החיים.
בעיקר אכזבות כי לא הבנתי את גבולות החברות.
הייתי טוטאלי ולא הבנתי שחברות ברובה מוגבלת לתקופה או עשייה משותפת.
יש
חברים מהילדות,
חברים מהטכניון
חברים מהטרוקו (משחק קלפים)
חברים מהצבא
חברים מהעבודה
חברים מהשכונה
חברים מהאופניים
חברים מכל מקום וכולם חברים טובים!
אבל ישנן כמה, מיעוט ממש,
שהם באו מהרשימה הנ"ל,
אך הם חברים לכל.
חברים בדם,
ואני אוהב אותם במיוחד.
מעטים אך ענקיים,
ואני מוקיר אותם על היותם לידי
בכל מצב, בכל תנאי, ללא חשבון.
מקבלים ומכילים אותי,
בימים הטובים וגם כשלא כל כך טוב.
עולם:
אינני אוהב את הדרך בה צועדת המדינה
אינני אוהב את הדרך בה צועד העולם
הימין הפאשיסטי יביא אסון
הרבה דם צפוי להישפך
אך אני לא יכול לעשות כלום,
לא בתוך חודש, לא בתוך שנה...
רק להחל לצאצאיי: בהצלחה!
ולבקש: אל תאבדו את האדם שבתוככם!
ואולי, אולי הדבר היחיד שהייתי ממהר לשנות
זו הנתינה. כמה אני עסוק בעצמי שלא חשבתי
לתת יותר מזמני לזולת... חומר למחשבה!
גם אם אמות מחר, אני שלם, מסופק, אוהב ורגוע.
אך לא, לא מתכוון למות עדיין...
יש לי עוד המון ללמוד, להשתפר ולשנות בעצמי
כי הדרך האישי מעולם לא מסתיימת.
זו מסע.
סה"כ זו היית שאלה היפותטית... או לא?