top of page

חיי המהגר... עברית שפה קשה

עודכן: 29 בינו׳ 2022

עברו 46 שנה מאז אני חי בישראל, או, אפשר להגיד שעברו 46 שנה מאז שעזבתי את ארגנטינה. המעבר ככל מעבר הוא מהפך.

הגעתי כנער, לבד, התקבלתי על ידי חבר ומשפחתו המקסימה, גם הם מקורדובה ולאחר שבועיים הייתי במכינה של הטכניון בחיפה.

דיברתי עברית קלוקלת אך יכולתי להסתדר...


המעבר מספרדית לעברית היה לי קשה ומאוד מאוד מביך.

למה קשה? כי שפה זו תרבות. בזמן שתרבות מורכבת מארט, היסטוריה, שירה, מסורת, הרגלים, דת, ספרות ועוד...לדעתי השפה הוא המרכיב החשוב ביותר בתרבות העם. כי היא מתארת איך כל עם תופס את סביבתו והיחסים בתוך ומחוץ לסביבה הזו. ובעניין תרבות.... הייתי אבוד.


בשנה הראשונה חייתי בבועה, במעונות סטודנטים של עולים חדשים ובמגע אנושי לעשרות אנשים שהמשותף לרובנו היה תהליך ההגירה והרצון העז להצליח להתקבל לטכניון.

אך לאט לאט נכספתי לישראל, לישראליות לתרבות הלבנטינית שהתחילה להיווצר בין אשכנזים, מזרחיים, ערבים וכו' על כל מרכיביה. עברית היא שפה קשה בעיקר קריאה וכתיבה ואת זה למדתי ברחוב.

סה"כ למדתי עברית בסיסית, שימושית ומהר מאוד יכולתי להשתתף בכל פורום ובכל שיחה. את רזי השפה הספרותית, התנכית, היפה, לא למדתי מעולם והיום, כדוגמה אני כותב את הבלוג הזה משם.... עם שפת רחוב!


אם יש דבר אחד שאני מצטער בעומק ליבי, זה איבוד הזהות הלינגוויסטית (לשונית?).

מעולם לא נכנסתי לשורשי העברית ולתפיסה הספרותית של העברית.

עם השנים ומבלי להשתמש ולקראו אותה גם הספרדית אבדה בדרך ולבסוף האנגלית המצוינת שבפי היא תוצאה של שימוש בשפה עסקית/מקצועית כפי שנדרשתי במקצוע שלי.


כילד, אהבתי לייצר ולכתוב חרוזים. הייתי יודע בשליפה מה מתחרז עם מה לכל מילה בספרדית. אחר כך התחלתי לכתוב שירים ופרוזה. מעולם לא שיתפתי את מה שכתבתי עם אף אחד. הייתי כותב, שומר במגירה לכמה ימים וזורק יום לפני שאמא תנקה את המגירות בחדר שינה שלי.

גם מרטה זכתה בהרבה שירים על פתקים או גלויות בימים ההם. זה זרם לי. אהבתי את זה וחלמתי לפתח את הכישורים אללו "בבאו הזמן".


עם העלייה לישראל, ואם הצורך המידית לשרוד את החיים, לא מצאתי יותר מדי זמן לשבת ולחלום... ולכתוב. במרוצת הימים כשסוף סוף יכולתי לעשות זאת נתקלתי בחוסר אונים ובלבול לגבי היכולת לתרגם את רגשותיי. באיזו שפה אעשה זאת? ללא במגוון מילים עשיר, ללא רזי השפה הספרותי והעשירה באף שפה התייאשתי, ותמיד בתסכול עזבתי את יוזמות הכתיבה.


אבל אם עברית הייתה קשה, חוויתי גם אימות תרבותי.

בשנות השבעים, כל ישראלי שפגשתי וביקש את שמי, סרג'יו (כפי שנרשם בתעודת העלייה על ידי פקיד בשדה התעופה ו לא סרחיו כפי שקראו לי במקור. מישהו קבעה איך ייקראו לי!) מייד פלט את "לסרג'יו פנית לא טעית" וכולם צחקו.... ואז באה ההשלמה "אתה רומני, נכון?

ואני לא ידעתי למה צוחקים עלי כך.... ואני התביישתי בשם שלי.

אז, כשביקשו את שם המשפחה, קוסביצקי, היו אומרים לי קוס...מה?

ושוב הבכה פומבית מלאת עצב וחוסר אונים.

לכל האנשים, לכולם היה רצון טוב ולאף אחד לא היו כוונות רעות אבל אני, ורק אני סבלתי בהתחלה והתעלמתי בהמשך עד למדתי מה זה ישראליות!

זו דוגמא קטנה, נגישה אך עצמתי מאותו קושי תרבותי.


ההגירה היא תופעה שקימת מאז ומעולם...בפרט אצל היהודים. ידוע שמבחינה סטטיסטית כל דור שלישי של כל משפחה יהודית חווה הגירה. סבא שלי הגיע מפולין , אני הגרתי לתל אביב והבת שלי כבר נמצאת בארהב...לפי דעתי כל מהגר שגם נאלץ לשנות את שפתו חווה בהתחלה תחושות כאלו או אחרות שנשארות קבורות אי שם בתחתית בארגז הרגשות של החיים החדשים שהגירה מכתיבה.


אהבתי כל רגע בשנתיים הראשונות בארץ, חרף כל הקשיים, הכרתי אנשים נהדרים שעזרו לי, התקבלתי לטכניון, עבדתי כמנקה רצפות לפרנסתי (בכיתות הטכניון), חוויתי צמצום ורעב, הרגשתי חופשי

מהאזיקים של הבית בקורדובה, יצאתי עם בחורות (עד שהגיע מרטה כ15 חודש אחריי), הייתי גנן באחד מהחופשות, מכרתי גלידה בגלידריה הראשונה מול הלונדון מיניסטר, סידרתי מדפים בסופרמרקט בהרצליה, גנבתי

פרות בשוק, גנבתי סכו"ם בתוך ככרות לחם אחיד בסופר, נפלתי מווספה בחיפה, שיחקתי כדורגל וגם

פוקר, ותוך כדי כך, הכרתי תרבות חדשה והתחברתי.

בכיתי, שמחתי... חייתי!





104 צפיות8 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

חבר... זה חבר וזהו זה

אוגוסט 1964, אני בכיתה א וילד מגניב מזמין אותי למסיבת יום ההולדת שלו במרכז העיר קורדובה. עד כה סיפור רגיל. מי היה מנחש שזו התחלה של חברות נפלאה שנמשכת כמעט 60 שנה... זוכר שלבשתי את מיטב בגדיי וגם היו

   ראה ותוסיף/י תגובה בתחתית העמוד

bottom of page