חברים, חברים!

מאז ומתמיד היו לי הרבה חברים. זוכר את חברי הילדות מרחוב LAVALLEJA 2125 איפה שנולדתי וחייתי עד גיל 6, חברים מהשכונה ב BARRIO AYACUCHO (CALLE 2 - 179), חברים מהבית ספר, חברי תנועת הנוער, חברים במעונות בארץ, חברים בלימודים, בצבא, בעבודה.... חברים היו לי תמיד.

אולם, אני איש שאוהב להתבודד. נהנה מהשקט שלי. כילד הייתי משחק לבד שעות כמעט כל יום לצד משחקי כדורגל עם החברים. תמיד העדפתי פגישות 1X1 עם חברים מאשר מפגשי קבוצות. תמיד חיפשתי קשר קרוב, שיחות מעניינות וחברים שיודעים ליהנות ממפגש אינטימי, שקט ויפה.

גם כזוג, מרטה ואני מחפשים את הפגישות 2X2 האינטימיות והקרובות... ואוהבים גם לחוות ביחד לבד.

אני מתייחס לחברות בסוג של טוטאליות, לחבר אפשר להגיד הכל, לדבר בישירות למרות שלפעמים זה מתקבל כסוג של בוטות או התנשאות. אני פוגש חבר לפי הצורך שלי ושלו ומעולם לא לפי מחויבות כלשהי. כשאני חושב שחבר צריך אותי, אני שם בלי אבל ובכל תנאי.

יש לי הרבה חברים גם היום ובאמת אני מרגיש קירבה ואהבה.

ולכן, הופתעתי לגלות שבשנה האחרונה... הרבה מחבריי נעלמו, אינם לידי.

הטלפון נדם וביקורים התמעטו עד לאפס (קורונה?).

פרט לבודדים, שהרגשתי את קירבתם, את דאגתם ואהבתם (אותם אני מוקיר באהבה אינסופית), הרוב "תפס מרחק".

אולי "סרטן" הוא נושא קשה לעיקול ואז מתרחקים... חבל!

אני מקבל את ההחלטה של כל אחד ואחת באהבה אך... הנושא מעסיק אותי מאוד כי הוא לא מובן לי...

מבחינתי, ככל שעובר הזמן אני מעריך ואוהב את חבריי, את כולם.

מתנצל מראש אם פעלתי לא נכון מתישהו, אני זקוק לכל האנרגיה החיובית שניתן לקבל. אני זקוק לכם, חבריי!.